The Dark World of Crime: הערפד שאיבד את עצמו

תרזה יצאה החוצה כדי לזרוק את הזבל. מזג האוויר בסקרמנטו בחודש ינואר נחשב כקריר במקצת, ובאותו היום, 23 בינואר 1978, מזג האוויר היה קריר ויחסית נעים. תרזה נשמה את האוויר הצח שבחוץ, זרקה את הזבל והלכה לכיוון ביתה. היא נכנסה, אך לא סגרה אחריה את הדלת – בשביל מה? הרי שום דבר גם ככה לא קורה באזור שלה, ומספר הפעמים שסגרה את הדלת על מנעול אפשר היה לספור על האצבעות בכף היד.

כשהייתה כבר בפנים, היא נזכרה שעליה לפחות לטרוק את הדלת, אך כאשר הסתובבה – דמות אפלה עמדה בפתח. הבחור לבש מעיל כתום עבה ומכנס ארוך כהה. הוא נראה די מלוכלך, אפשר לומר מאוד מוזנח – שיער ארוך, פנים לא מגולחות, ציפורניים ארוכות, אבל מה שהכי בלט בו היה המבט שלו. הוא לא אמר מילה, עמד כמה רגעים בפתח והסתכל על תרזה, שהייתה מבוהלת מאוד וחשבה רק מה עליה לעשות באותו רגע. הבחור הוציא אקדח וירה שלוש פעמים – הירייה הראשונה פגעה לה ביד, ושתיים נוספות פגעו בראשה. תרזה נהרגה במקום. הבחור התקרב אליה, בדק אם היא נושמת, וברגע שהרגיש שנשמתה עזבה אותה, אנס את גופתה תוך כדי שדקר אותה עם סכין שהביא עימו.

לאחר שהפסיק, לקח דלי, שם ליד הגופה של תרזה, חתך את בטנה, הוציא חלק מאיבריה ואסף את הדם, אותו שפך אל תוך הדלי. לאחר מכן הלך עם הדלי לתוך האמבטיה שלה, והתחיל לשפוך על עצמו את הדם. כשסיים, יצא החוצה, מצא גביע יוגורט ריק ליד הזבל בבית של תרזה, חזר פנימה והתחיל לשתות את הדם שהיה בדלי באמצעות גביע היוגורט.

כשהשלים את מלאכתו, יצא והלך לדרכו. בדרך רכש לעצמו שני גורי כלבים חמודים, אותם הרג בדירתו, ואת דמם שתה ושפך על עצמו. שמו של הבחור: ריצ'רד צ'ייס, הידוע גם בכינויו "הערפד מסקרמנטו" או "דרקולה". תרזה לא הייתה הקורבן הראשון שלו, אלא רק השנייה, אך ממנה הוא יתחיל את מסע ההרג האכזרי והברוטלי, שבזכותו יקבל את כינויו.

ריצ'רד צ'ייז סבל מהמון בעיות נפשיות, חלקן פורסמו לקהל הרחב חלק גדול מהדוח הפסיכיאטרי סגור לציבור.

אבחנות פסיכיאטריות מרכזיות

סכיזופרניה פרנואידית: אובחן במספר מוסדות פסיכיאטריים, כולל Beverly Manor, שם כונה "דרקולה" בשל אובססיית הדם שלו.
דלוזיות סומטיות: האמין שגנבו לו את העורק הריאתי, שהדם שלו הופך לאבק, ושהגולגולת שלו משתנה בצורתה.
היפוכונדריה קיצונית: התלונן על מחלות דמיוניות, כולל תחושת מוות פנימי.
אובססיה לדם: האמין ששתיית דם חיונית להישרדותו, ואף הזריק לעצמו דם של ארנבים.

התנהגויות שתועדו במוסדות

שתיית דם של בעלי חיים, כולל חתולים, כלבים וארנבים.
ערבוב איברים פנימיים של חיות עם קולה ושתייתם.
ניסיון להזריק דם של ארנבים לוורידיו, מה שגרם להרעלת דם ואשפוז כפוי.
תצפיות של צוות רפואי על ציפורים מתות מחוץ לחלונו, עם סימני דם על פיו.

היסטוריית אשפוזים

1973: אושפז בבית החולים American River לאחר שטען שגנבו לו את העורק הריאתי.
1976: אובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידית, אך שוחרר למרות התנגדות חלק מהצוות.
1978: לאחר מעשי הרצח, עבר הערכה פסיכיאטרית נוספת, אך נמצא כשיר לעמוד לדין.

את הסיפור אנסה להעביר דרך נקודת מבטו, לאחר עיון בביוגרפיה שלו, תוך מתן דגש על הבעיות הפסיכופתולוגיות שמהן סבל. כמובן שזה לא פשוט, ואני מאמין שאין שום דבר ודאי, כי בסופו של דבר – כל הכאוס שהיה אצלו בתוך הראש מכל הבעיות שפקדו אותו – מקשה תמיד על הניסיון להבין מה חשב אדם כזה או אחר ברגעים שונים בחייו.

הדם שלה היה שקט. לא רועש כמו של אחרים. זה סימן. זה אומר שהיא לא הייתה נגועה לגמרי. אולי רק חלקית. כשסיימתי, הגוף שלה דיבר אליי. לא בקול — דרך החום, דרך הריח. אני יודע לזהות מתי הדם נקי. אני מרגיש את זה בעור שלי. הם חושבים שאני משוגע, אבל הם לא מרגישים את מה שאני מרגיש. הם לא יודעים איך זה כשהלב שלך מפסיק לפעום, כשאתה שומע את העצמות שלך זזות בלילה. אני צריך להכין את עצמי. הגוף שלי משתנה. אני מרגיש את זה. העצמות שלי זזות. אני גילחתי את הראש כדי לראות את התנועה. אני צריך עוד דם. דם אנושי. דם של מבוגרים, ילדים, כל מי שהמערכת לא הצליחה לזהם לגמרי. אני לא עושה את זה מתוך רוע — אני עושה את זה כי אני חייב.הם יגידו שאני רוצח. אבל אני רק מנסה לשרוד. אני רק מנסה להחזיר לעצמי את מה שלקחו ממני. אני לא בחרתי בזה. הם התחילו. הם שלחו את הקרניים, את הרעל, את הקולות. השלב הבא מתקרב. אני צריך למצוא עוד דירה. עוד דלת פתוחה. זה סימן. אם הדלת פתוחה — אני מוזמן. אם סגורה — אני ממשיך. אני לא פורץ. אני לא גונב. אני רק נכנס כשמזמינים אותי. כמו שצריך. המשטרה? הם לא יבינו. הם יראו את הדם ויחשבו שזה טירוף. אבל זה לא טירוף — זה סדר חדש. זה הדרך היחידה להישאר חי בעולם שבו הדם שלך הופך לאבק.

ארבעה ימים לאחר הרצח של תרזה, ריצ'רד נכנס לדירתה של אוולין מירות', אישה בת 38 ואם יחידנית. באותה עת שהו בדירה בנה הקטן ג'ייסון מירות' בן 6, אחיינה דיוויד פריירה בן 22 חודשים, והשכן דן מרדית' בן 51. כאשר ריצ'רד נכנס לדירה, הוא ירה בדן שנמצא בכניסה — הישר לראשו. ג'ייסון הקטן נורה פעמיים, אוולין נורתה גם היא. כמו במקרה של תרזה, ריצ'רד ביתר את גופתה, שתה את דמה, אנס את גופתה וניסה לעקור את אחת מעיניה. דיוויד הקטן נורה בראשו, וריצ'רד פתח את ראשו ואכל מחצית מהמוח שלו. כאשר שמע דפיקה בדלת, נבהל. הוא לקח את גופתו של דיוויד וברח דרך הדלת האחורית. הוא לקח את הרכב של דן ונסע.

השקט היה לא טבעי. כמו שהקירות עצמם עיכבו את הצלילים, כאילו העולם פחד ממני עכשיו. טוב שכך. שימשיך לפחד. זה שומר עליי. זרקתי את המעיל על הרצפה, עדיין רטוב, עדיין עם סימנים. אבל הם לא מדברים. הם עדים שותקים. אני חזרתי בשלום. לא בזכותי — בזכות הדם. הדם שלה היה חזק. חזק מספיק לרפא אותי ליום נוסף. התיישבתי ליד הכיור. הסתכלתי על הידיים שלי — הן רעדו, אבל לא מרעב, אלא מרוויה. התינוק... הוא הבין. ברגעים האחרונים, הוא לא נלחם. הוא איפשר לי גישה. אין הרבה כאלה. אין הרבה נשמות נקיות. פנים של אנשים ריחפו לי בראש. השכן שראיתי מהחלון אתמול. האישה שביקשה ממני עזרה פעם בסופר. כולם קשורים. הם מעבירים ביניהם את הרעל. הם יודעים שאני מתקן את עצמי, והם מנסים לעצור את זה. גם הדם שהם נושאים בתוכם... הוא נגוע. רק דרך ניקוי אמיתי אפשר להחזיר איזון. פתחתי את המקרר — ריק. כמעט. בקבוק פלסטיק קטן עם שארית של דם שהצלחתי לשמור. רק לטעום. רק לוודא שלא איבדתי את הגישה. שתיתי. התחושה הייתה מיידית — גל שקט, כמו שמישהו הרים את עוצמת הרעש במוח והפך אותו ללחישה. אני צריך שוב לצאת. השקט לא נמשך הרבה זמן. הגוף שלי חוזר להתייבש. הקירות שוב מתחילים לנשום בכבדות, ואני מרגיש את ההפרעות חוזרות. אבל עכשיו... עכשיו אני חזק יותר.

אני חי. יותר מכל אלה שחושבים שהם שורדים.

ריצ'רד צ'ייס נתפס חמישה ימים לאחר הרצח המזעזע של אוולין מירות' ומשפחתה. המשטרה קיבלה דיווח על אדם חשוד שמסתובב באזור מזרח סקרמנטו, סמוך לזירת הפשע האחרונה. כשהשוטרים הגיעו, הם מצאו את צ'ייס עם דם על גופו ואקדח מגואל בדם מסוג קליבר 22 — אותו נשק שבו השתמש ברציחות.

הם תפסו אותי. לא בגלל שהייתי חלש — אלא כי הדם התחיל להתרוקן. הייתי צריך עוד, אבל הם הקדימו אותי. הם לא מבינים. הם חושבים שזה פשע. הם לא רואים את הסימנים. הם לא שומעים את הקירות מדברים. הם לא מרגישים את הרעל שמתפשט דרך הסבון. בחקירה, הם שאלו שאלות. הרבה שאלות. אבל אני ידעתי — הם לא באמת רוצים תשובות. הם רוצים לעצור את התהליך. הם רוצים שהדם שלי יהפוך לאבק. אמרתי להם: תבדקו את הסבון. תראו אם הוא רטוב מתחת. אם כן — זה כבר מאוחר מדי. הם צחקו. הם לא מבינים את המדע. הם לא מבינים את הקשר בין ה-חייזרים לנאצים. הם לא מבינים שהכוכבים שולחים לי הוראות. הם שאלו למה עשיתי את זה. אמרתי להם: זה לא "עשיתי". זה "נדרש". אם לא הייתי שותה — הייתי מת. הגוף שלי היה מתפורר. הם לא ראו את זה, אבל אני כן. אני ראיתי את העצמות שלי זזות. אני ראיתי את הלב שלי עוצר. אני שמעתי את הקירות לוחשים לי: "עוד דם, ריצ'רד. עוד דם." במשפט, כולם הסתכלו עליי כאילו אני מפלצת. אבל אני הייתי היחיד שידע את האמת. הם אמרו שאני שפוי. שהם יודעים שאני מבין מה עשיתי. אבל איך אפשר להבין משהו שלא קיים? איך אפשר להסביר רעב שהוא לא פיזי — אלא קיומי? הם גזרו עליי מוות. אבל אני כבר מת. אני מת כל יום מחדש כשהדם שלי מתייבש. אני מת כשאף אחד לא מאמין לי. אני מת כשאני שומע את הצחוק שלהם — והוא הופך לצרחות בתוך הראש שלי.

הם חושבים שזה נגמר. אבל זה רק התחיל. כי אני עדיין כאן. ואני עדיין שומע את הקירות

ריצ'רד צ'ייז נשפט ב 2 בינואר 1979 במחוז סנטה קלרה, קליפורניה, לאחר בדיקה פסיכיאטרית בה נמצא כשיר לדין. המשפט נמשך בערך 4 חודשים והסתיים ב-8 במאי 1979 גזר דינו היה עונש מוות בתא גזים. ב1980 הוא לא הוצא להורג אלא צ'ייז התאבד בתאו על ידי מנת יתר של תרופות נוגדות דיכאון אותם נטל במהלך שהותו בכלא.

הם אמרו שזה נגמר. שיש תאריך. תא הגזים. שם יכניסו אותי — כמו מוצר תקול שנשלח להחזרה. הם חושבים שזה גיהינום. לא, הגיהינום הוא כאן. הוא בקירות האלה, בלחישות, בגלים שעוברים דרך הסדינים, בתוך התרופות שנותנים לי — שהן בעצם רעל, לא טיפול. הם שפטו אותי, הסתכלו לי בעיניים כאילו אפשר לראות את האמת שם. אבל אף אחד מהם לא ראה את הצלקות הפנימיות. את המקומות בהם הדם שלי הפך לאבק, את התחנונים השקטים ששלחתי לחלל. הם חושבים שאני שפוי. הם אומרים שזה לא מחלה — זה רצח. אבל אני יודע את האמת. אני יודע שהמוות לא בא ממני — הוא עבר דרכי. בלילות אני לא ישן. הצלילים חוזרים — אותם רעשים שהיו גם בדירה, גם לפני, גם אחרי. המקרר מדבר. הסבון שר. החלון מביט בי עם עין אחת פתוחה. הם שמים רעל בעור. הם מנסים לשנות לי את האיברים — מבפנים. אני מרגיש את זה. אני יודע. הדם שלי שוב מתחיל להיעלם. מצאתי דרך להקדים אותם. לא אכנס לתא גזים. לא אחכה שיחליטו בשבילי מתי להפסיק לנשום. אני אחליט. יש לי את התרופות. שומרים אותן בשקט, מסתירים, חושבים שלא אשים לב — אבל אני תמיד שם לב. אני רואה מה שמוסתר מהאדם הפשוט. אני יותר חד מהם. בלילה האחרון, שתיתי מהתרופות. בהדרגה. הגוף נרעד, אבל לא פחד. הוא נרגע. כמו אחרי שתייה טובה. כמו רגע של שקט בים של סערה. הבנתי שזה הזמן. לא מוות — אלא מעבר. ליקום שבו הדם שלי מספיק. שבו אני לא נרדף. שבו הסבון פשוט סבון.

ובפעם הראשונה מאז הכל התחיל — היה שקט אמיתי.