"הכאב הזה פשוט לא מפסיק," הוא חשב לעצמו, אחרי שכבר לקח אינספור כדורים לשיכוך כאבים. לפני שיצא מהדירה שלו, שטף את ידיו, שם את הנשקים בתא המטען, וכשחזר לדירה וראה את המחזה בביתו—הוא בכה. בכה בכי רב. הוא לא רצה לעשות זאת. לאחר כדקה שעמד ובכה, כרע על ברכיו כדי להתפלל.
"אני מודה בפני ה' הכל יכול ובפניכם, אחיי ואחיותיי, שחטאתי מאוד—במחשבותיי ובדברי, במעשיי ובמה שלא הצלחתי לעשות. באשמתי, באשמתי, באשמתי החמורה ביותר." לאחר שסיים להתפלל, הוא יצא מביתו, נכנס לרכב ונסע.
הנסיעה לא הייתה ארוכה, אך הכאב בראשו פשוט גרם לו לסבל כה רב, שזה הרגיש כאילו כל שנייה היא נצח. הוא בדק את הציוד שהביא איתו—מספיק דברים כדי לשרוד לפחות שלושה ימים. מים, קצת אוכל, תרופות, והכי חשוב: הנשקים שלקח איתו. במיוחד רובה הציד רמינגטון 700 בקוטר 6 מ"מ, עם כוונת צלפים שמגדילה פי ארבעה. זה היה נשק פופולרי במיוחד בשנות השישים של המאה ה-20. בנוסף לנשק חם היה לו גם נשק קר- כמה סכינים שהוא לא חשב שישתמש בהם אבל לקח ליתר ביטחון. היעד שלו היה אוניברסיטת טקסס שבאוסטין, כשביקר שמה ראה פעם מגדל תצפית שאפשר לראות משמה את כל האוניברסיטה.
כדי לעלות למגדל, הוא היה צריך הסוואה טובה. ההסוואה המוצלחת ביותר שמצא הייתה להיראות כמו שרת. הוא הצליח להשיג מדי שרת, ולנוכח כמות הדברים שהביא איתו—כולל הנשקים—הוא החליט לשים את הכל בתוך עגלה, מה שהפך אותו לפחות בולט מאשר אם היה נושא את התיקים שלו בלבושו הרגיל. הוא הלך לכיוון מגדל התצפית של אוניברסיטת טקסס באוסטין, שם החליט להתמקם. "טוב, זה היה קל. נראה שאף אחד לא שם לב שיש לי נשקים. כל מה שנשאר זה להתמקם בצורה הטובה והנוחה ביותר כדי שאוכל לראות את כולם," אמר לעצמו. בצבא לימדו אותו כיצד למצוא זוויות מיטביות לירי, וגם כיצד להתגונן במקרה שיתחילו לירות.
לאחר שמצא את הנקודה האידיאלית, הוא הוציא את רובה הציד שהביא איתו. הוא התחמש, דרך את הנשק, ועכשיו נותר לו רק למצוא מטרות.
במשרד משטרת אוסטין התקבל צלצול. "בבקשה, תגיעו מהר לאוניברסיטת טקסס—יש פה ירי! אנשים נופלים על הרצפה, יש מלא דם. אני כרגע במשרד שלי, אני לא יודע מאיפה יורים!". השוטרים שהבינו שהם חייבים לצאת מיד לשטח, התארגנו במהירות. עוד ועוד קריאות חירום זרמו פנימה—כולם דיווחו על ירי באוניברסיטה. מתוך העדויות השונות, השוטרים הבינו שהירי ככל הנראה מגיע ממגדל התצפית שבאוניברסיטה, אך לא היה ברור אם יש יורה אחד או כמה. הם נכנסו לרכביהם ונסעו במהירות אל המקום.
כשהגיעו, הם ראו אנשים רצים ממקום למקום, מתחבאים. צעקות, בכי—כאוס מוחלט. ובתוך כל הכאוס הזה, קולות ירי אחד אחרי השני. הם התפזרו כדי להקשות על היורה לפגוע בכולם, ותפסו מחסה תוך שמירה על קשר עין זה עם זה. כדי לסייע למשטרה, הצטרפו גם אזרחים חמושים שהשיבו אש לעבר המגדל. אך למרות הירי הנגדי, המתקפה לא נפסקה. בזמן הזה, כמה סטודנטים ועובדים פנים של האוניברסיטה אזרו אומץ והחלו לפנות פצועים מהשטח—בכך הצילו אנשים רבים ממוות.
לאחר 90 דקות של ירי בלתי פוסק, הצליחו השוטרים להגיע אל אזור מגדל התצפית. שניים מהם נותרו לחפות, בעוד ארבעה אחרים עלו למעלה. כשהגיעו לקומת התצפית, מצאו את היורה יושב. לאחר קרב יריות בינם לבין התוקף, הם הצליחו לנטרל אותו—ובכך הפסיקו את מסע ההרג. הם עשו סריקות נוספות לשלילת יורה נוסף לאחר שמצאו שאין עוד, הם התחילו לעזור לשאר האנשים בפינוי פצועים. היריות בסופו של דבר גרמו לבהלה בקרב תושבי אוסטין. כשהובהר קנה המידה של מה שקרה, כל שוטר בתפקיד הובהל למקום. גם שוטרים שאינם בתפקיד באו לעזור. בתי ההלוויות באוסטין סיפקו אמבולנסים בחינם הכל כדי לעזור לפצועים המסכנים. הטראומה הזאת עוד תישאר הרבה זמן בליבם של תושבי אוסטין שבטקסס
לאחר האירוע, המשטרה הייתה צריכה להבין מי היה היורה, מדוע ביצע את מעשיו, ואיך הצליח לגרום לפציעתם ומותם של אנשים רבים. 16 איש נהרגו ו-33 נפצעו.
משטרת אוסטין פתחה בחקירה וגילתה את זהות היורה—צ'ארלס ויטמן, יליד 1941, בן 25.
חייל לשעבר ללא עבר פלילי משמעותי, מלבד אירוע שבו נתפס גונב נשקים ואיים על חייל אחר. בזמן שירותו הצבאי, קיבל מדליית זהב על התנהגות מופתית ומדליית שירות במדינה זרה. היה בעל איי-קיו גבוה של 138, ניגן בפסנתר כשהיה ילד, ובאופן כללי—בחור צעיר עם שאיפות ועתיד מבטיח.
אך כשהשוטרים הגיעו לביתו, הם מצאו את אשתו מתה, ולידה פתק שבו כתב שהוא מצטער על מעשיו, ושהוא עשה זאת במהירות כדי למנוע ממנה סבל. בנוסף, ביקש שיעשו לו נתיחה לאחר המוות כדי להבין מדוע חווה כאבי ראש כה חזקים, ומה גרם לו לבצע את הזוועות. גם בבית הוריו, הם מצאו את אמו הרוגה, ולידה פתק עם תוכן דומה.
השוטרים לא הבינו איך אדם שנולד למשפחה דתית, ממעמד בינוני וללא אירועים חריגים בחייו, קם יום אחד ורוצח אנשים. לאחר נתיחת גופתו, נמצא גידול סרטני בהיפותלמוס—אזור במוח שאחראי על תהליכים רבים בגוף האדם.
בשנת 1966, הידע על ההשפעות הנוירולוגיות של מחלה זו היה מוגבל. כיום, קרימינולוגים טוענים שייתכן שהסרטן במוחו של ויטמן השפיע על אישיותו וגרם לו לבצע את מעשיו. אך חשוב לציין שאין עדויות נוספות למקרים דומים. האם היה זה רק הגידול שאחראי למעשיו? או שאולי תמיד הייתה בו חשכה פנימית, שרק הייתה זקוקה לדחיפה קטנה—דחיפה שהגיעה דרך מחלה קטלנית?
אם ויטמן באמת רצח בגלל הכאב ראש, האם אפשר לומר שהרצח שימש עבורו כמשכך כאבים—כמו אקמול?
צ'ארלס וויטמן שנת 1963
המגדל הוא בעצם הנקודה ממנו וויטמן התחיל את הירי בשנת 1966
