"האם הכבשים עדיין צורחות, קלריס?"
- חניבעל לקטר חוזר על עצמו כדי לגרום לקלריס לפתוח את העברה הטראומתי-
מאמין שחלקכם ראיתם את הסרט "שתיקת הכבשים" על רוצח סדרתי בשם חניבעל לקטר. אחת הסצנות המהממות בעיניי היא הרגע שבו סוכנת ה‑FBI, קלריס סטארלינג, מגיעה לכלא שבו מוחזק חניבעל, כדי לנסות להבין את המוטיבציה ולבנות פרופיל של רוצח סדרתי אחר בשם באפלו ביל.
קלריס יורדת במעלית לקומה התחתונה, שם נמצאים כל הרוצחים המסוכנים במדינה. היא מתקרבת לאט‑לאט, והמצלמה מתקרבת יחד איתה, כמעט כאילו היא הופכת למבט שלה. כשהיא מגיעה לתא של חניבעל, הוא עומד זקוף, מחייך, כאילו חיכה לה מראש.
אבל מה שמעניין באמת הוא התא עצמו — או יותר נכון, הקיר שמאחוריו הוא עומד. זה היה קיר זכוכית שקוף לחלוטין, כזה שאיפשר לחניבעל לראות את כולם, ולכל מי שהתקרב לראות אותו. בניגוד לתאי כלא רגילים עם סורגים מברזל, שדרכם אפשר להוציא יד או כל חלק אחר מהגוף, אצלו זה היה בלתי אפשרי. לא היה אפילו פתח אחד פתוח, מלבד חריץ ייעודי קטן שדרכו יכלו
אז למה בכלל התחלתי את הסיפור שלי בתיאור הסצנה הזאת? הרוצח שעליו נדבר היום נמצא בתא בדיוק כזה באנגליה, בבית הסוהר ווייקפילד של הוד מלכותה. הוא נחשב לאחד הרוצחים המסוכנים ביותר במדינה. הוא מופרד לחלוטין משאר האסירים, וכאשר מוציאים אותו לשעה של אוויר בחוץ, מלווים אותו לפחות שישה סוהרים.
שמו של האיש הוא רוברט מודסלי. אבל מה בעצם הופך אותו לאסיר כל‑כך מסוכן, עד כדי כך שהוא זכה לכינוי "חניבעל הקניבל"?
רוברט מודסלי נולד ב‑26 ביוני 1953 בטוקסטת', ליברפול, אנגליה. נגיד בעדינות: הילדות שלו הייתה רחוקה מלהיות טובה. הוא נולד למשפחה מרובת ילדים — בסך הכול 12 אחים ואחיות. חלק ניכר מילדותו עבר עליו במעון לילדים שנוהל על‑ידי נזירות, למרות שהוריו נהגו לבקר אותו לעיתים קרובות.
בגיל שמונה הוא הוחזר לבית הוריו. מודסלי סיפר שמהרגע שדרך בבית, כל מה שהוא זוכר מהתקופה הזאת הוא התעללות פיזית בלתי‑פוסקת. הוא היה סופג מכות על בסיס יומיומי. הוריו נעלו אותו בחדר למשך שישה חודשים, ובכל פעם שאביו נכנס — זה היה רק כדי להכות אותו שוב. "הוא היה מכה אותי במקלות או בשוטים. פעם הוא אפילו שבר רובה בקוטר 22 על הגב שלי," סיפר מודסלי.
ההתעללות נמשכה עד שהרווחה הוציאה אותו מהבית. בהמשך, כשהתבגר והפך לנער, הוא ברח מבית הוריו (לא מצאתי מקור שמסביר כיצד חזר אליהם בשלב מסוים). לאחר שברח, הוא החל לעסוק בזנות כדי לממן לעצמו סמים, לאחר שהתחיל להשתמש בהם — התנהגות דיסטרוקטיבית קלאסית.
בשנת 1974, במהלך מפגש פרטי בין רוברט לאחד מלקוחותיו, הלקוח הראה לו תמונה של ילד שעבר פגיעה חמורה. המראה עורר אצל רוברט זיכרונות קשים מעברו, והוא הגיב באלימות שהובילה למותו של הלקוח. רוברט נעצר במהירות, משפטו התנהל בקצב מהיר והוא נידון למאסר עולם בבית הכלא הפסיכיאטרי ברודמור הוספיטל. בתחילת תקופת מאסרו חי רוברט בשקט יחסי, אך בשנת 1977 הוא ואסיר נוסף לקחו אסיר אחר כבני ערובה למשך שעות ארוכות, במהלכן פגעו בו קשות. בעקבות האירוע נפוצו שמועות על כך שרוברט ביצע מעשים קניבליסטיים, אך נתיחה שלאחר המוות הוכיחה שהדבר לא התרחש בפועל. למרות זאת, המיתוס דבק בו והוא זכה לכינוי "חניבעל הקניבל".
לאחר הרצח הראשון, רוברט הועבר לכלא ווייקפילד. הוא לא הסתגל לתנאים שם ועשה כל שביכולתו כדי לשכנע את סגל הכלא שהוא מעוניין לחזור לברודמור. בשנת 1978 ביצע מודסלי שני מעשי רצח נוספים. הראשון היה של סלייני דארווד, שהורשע ברצח אשתו. רוברט הזמין אותו לתאו, שם תקף אותו והרג אותו. לאחר מכן הסתיר את הגופה מתחת למיטתו ויצא מהתא בחיפוש אחר קורבן נוסף. קורבנו האחרון באותו יום היה ביל רוברטס, אסיר שהורשע בעבירות חמורות נגד קטינים. רוברט תקף גם אותו, ולאחר שסיים הלך לקצין הכלא, הניח על שולחנו את כלי התקיפה ואמר שבספירה הקרובה יימצאו שני אסירים חסרים.
לאחר הרציחות הנוספות, קיבלו הרשויות החלטה חריגה: לבודד את רוברט מודסלי לחלוטין. עבורו נבנה תא מיוחד במרתפי הכלא, תא שהזכיר במידת מה את זה שיוצרי הסרט “שתיקת הכבשים” העניקו לחניבעל לקטר. סיפורו של מודסלי יצא אל העולם בעקבות ראיון נדיר שהעניק לעיתונאים שהגיעו להכין כתבה על הכלא. מאז, מודסלי שוהה בבידוד כבר יותר מארבעה עשורים — תקופה שהפכה אותו לשיאן גינס בשהייה רצופה בתא מבודד. לאורך השנים ביקש לא פעם שיאפשרו לו להחזיק לפחות תוכי בתאו, ואם לא — שיינתן לו לסיים את חייו בהמתת חסד. כל בקשותיו נדחו.
וכאן אני רוצה להתעכב לרגע על דמותו. מודסלי אינו רוצח טיפוסי. הוא פגע באנשים שפגעו באחרים, והאלימות שהתפרצה ממנו נבעה, כך נראה, משנים של טראומה והתעללות שחווה בילדותו. בראיון שנתן לעיתון אמר: “אם הייתי הורג את ההורים שלי ב־1970, כל זה לא היה קורה. הייתי משתחרר מהם, ושום דבר אחר לא היה מטריד אותי.” אפשר לקבל את דבריו ואפשר לפקפק בהם, אך מבט על קורבנותיו מגלה תבנית ברורה: שלושה מתוך ארבעת האנשים שהרג היו פדופילים שפגעו בילדים — ילדים שהוא ראה בהם את עצמו.
כאשר הוחלט לבודדו, הוא התנגד לכך בעקשנות. עבורו, הבידוד לא היה רק ענישה; הוא היה חזרה אל אותם שישה חודשים אפלים בילדותו, שבהם הוריו נעלו אותו לבדו בחדר, מנותק מן העולם.
אני סבור שמעשיו של מודסלי היו אכזריים באופן שאינו יכול להתקבל בחברה מתוקנת — לא משנה אם מדובר באסירים או באנשים חופשיים. חברה שבה כל אדם מרשה לעצמו לקחת את החוק לידיים היא חברה שמאבדת שליטה; ברגע שנקמה הופכת לכלי, כל עוול אישי עלול להפוך להצדקה לאלימות.
ובכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה שמודסלי הוא תוצר של שרשרת כשלים: הורים מתעללים, מערכת רווחה שלא הצליחה להגן עליו והחזירה אותו אל בית שלא היה אמור לשוב אליו, והיעדר תמיכה בסיסית שהייתה יכולה למנוע את הידרדרותו לזנות, סמים וחיים של הישרדות מתמדת. כל אלה יחד יצרו אדם שהיה כמו פצצה מתקתקת — לא משום שנולד כך, אלא משום שהעולם סביבו עיצב אותו כך.
מכאן נותרת רק שאלה אחת, אולי החשובה מכולן: איך מונעים את היווצרותו של מודסלי הבא? איך יוצרים חברה שמזהה את הסכנה בזמן, שמגינה על החלשים, שמטפלת בטראומה לפני שהיא הופכת לאלימות?
תמונות היחידות של מודסלי, אין תמונות אפילו של התא כדי שאפשר יהיה להראות באיזה תנאים כיום הוא נמצא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה