"אני לא מצליח לנשום."
או באנגלית: I can’t breathe.
משפט מוכר, כמעט חרוט בתודעה העולמית, נכון?
הדבר הראשון שקופץ לראש הוא ג'ורג' פלויד — אזרח אפרו־אמריקאי שנעצר, נאזק, ונחנק למוות על ידי שוטר שלחץ את ברכו על צווארו במשך דקות ארוכות. פלויד חזר ואמר שוב ושוב I can’t breathe, בעוד עוברי אורח מצלמים את המחזה המזעזע. הסרטון הזה יהפוך במהרה לאחד התיעודים המשפיעים של העשור, והמשפט — לאחד הסלוגנים המזוהים ביותר עם המאבק באלימות משטרתית ובגזענות.
הד של המילם האלה הדהדו ברחבי העולם. כמעט 70 מדינות — מאפריקה ועד אירופה, וכמובן בארצות הברית עצמה — יצאו לרחובות. אפילו כאן בישראל התקיימו מחאות, אולי לא בהיקף האדיר שנראה בארה״ב או באירופה, אבל עדיין הן התקיימו.
וזה מטורף לחשוב על זה: רצח של אדם פשוט, לא מפורסם, לא מוכר, הפך לניצוץ שהצית תנועה עולמית. מותו של פלויד הזכיר לנו עד כמה כוחו של הציבור עצום, וכמה מהר הוא יכול להתפשט מקצה אחד של העולם לקצהו השני.
אני זוכר איך אז, באותם ימים, אינספור אנשים — כולל סלבריטאים, פוליטיקאים ואזרחים מכל שכבות החברה — כרעו ברך כאות הזדהות וכבוד. היה בזה משהו עוצמתי, כמעט טקסי. זה גרם לאלפי אנשים להתעורר ולהגיד בקול ברור:
"הגזענות עדיין כאן. היא לא נעלמה. ואנחנו חייבים להילחם בה."
אבל לא — אני לא הולך לדבר על ג'ורג' פלויד ועל הקייס שלו.
אני הולך לדבר על רצח הנרי נובאק, סטודנט בן 18, שנדקר למוות חמש פעמים בפיגיון סיקי טקסי בידי אזרח בריטי ממוצא סיקי בשם ויקרום דיגווה.
ולא הרבה יודעים זאת, אבל גם הנרי נובאק אמר לשוטרים שהגיעו לזירה: "I can’t breathe."
ועוד פרט מטריד: השוטרים לא האמינו להנרי.
במקום לטפל בו, הם אזקו אותו, בזמן שהוא מתחנן שוב ושוב ואומר I can’t breathe.
הדברים האלה מתועדים — אפשר לשמוע ולראות אותם במצלמות הגוף של אותם שוטרים שאזקו את הנרי בזמן שהוא גוסס.ולמרות כל זה —אין הד תקשורתי, אין מחאות עולמיות, אין תנועה בינלאומית כמו BLM, שהייתה בין הכוחות המרכזיים שזעקו כי רצח ג'ורג' פלויד היה מעשה גזעני.
במקרה של הנרי? רק כמה מחאות קטנות בבריטניה, בעיקר מצד אנשי ימין. וזהו. והסיבה הפשוטה לכך שהקייס של הנרי נובאק לא הצית מחאות? הוא היה בחור לבן.
חלקכם, כשתקראו את זה, אולי תגידו לעצמכם: "הנה עוד בחור לבן שמתלונן על גזענות כלפי לבנים, בלה בלה בלה…". הרי בהיסטוריה האנושית אנחנו רואים בבירור כיצד האדם השחור סבל מגזענות מצד לבנים — אולי אתם צודקים, אולי לא. אני לא נכנס עכשיו לכל ההיסטוריה הזו.
מה שאני כן רוצה לדבר עליו הוא אירוע שקרה לפני כשנה, ורק עכשיו מתחיל לקבל יותר ויותר תשומת לב. למה? כי יש אנשים שלא מתביישים לשאול בקול רם:
מה בעצם ההבדל בין הרצח של ג'ורג' פלויד לבין הרצח של הנרי נובאק?
הרי כמעט הכול כאן דומה — אפילו אותו משפט שהדהד ברחבי העולם והפך לסמל של מאבק בגזענות.
אבל בעוד המשפט שאמר ג'ורג' פלויד הצית חלקים נרחבים מהעולם, המשפט שאמר הנרי נובאק הצית רק כמה רחובות בבריטניה — ולא יותר מזה.
אז בואו ננסה להבין מה באמת קרה באירוע של נובאק.
לפי גרסתו של הרוצח, ויקרום דיגווה, נובאק התנהג כלפיו בגזענות, הפיל את הטורבן — הכיסוי המסורתי שלבש — ואף תקף אותו.
אבל משהו בסיפור הזה פשוט לא מסתדר.
אם נובאק אכן היה תוקפן אלים —למה הוא נדקר חמש פעמים?
למה דיגווה לא הזמין משטרה, אלא החליט לקחת את החוק לידיים?
ולמה אין אפילו עד אחד שמאשר התנהגות גזענית מצד הנרי?
לא רק שדיגווה שיקר לגבי "התקיפה הגזענית", הוא גם התקשר למשפחה שלו מיד אחרי שדקר את הנרי — ואלה סייעו לו להסתיר ראיות.
אחיו מסר עדות שקר וטען שדיגווה היה קורבן לאלימות גזענית, ואמו של דיגווה החביאה את הפיגיון הסיקי המסורתי שבו השתמש — פיגיון שלא מדובר בפריט קטן או סמלי, אלא כלי נשק של ממש.
והאמת — איך בכלל הגיוני שאדם מסתובב ברחוב עם פיגיון טקסי חד וגדול? איך זה עובר מתחת לרדאר?
השוטרים הגיעו לזירה ושמעו מיד את הטענה שנובאק תקף את דיגווה על רקע גזעי — וכמעט באופן אוטומטי אזקו את הנרי. בזמן שהוא עדיין היה חי, הוא אמר לשוטרים שהוא נדקר ושקשה לו לנשום. הם לא האמינו לו. רק כשהוא הפסיק לזוז, הם התחילו להבין שמשהו לא מסתדר.
באמת? רק אז?
לא ראיתם את שביל הדם?
שביל ברור, ארוך, שמוכיח שנובאק נדקר וניסה לברוח מהזירה.
ולמה בעצם, ברגע שהשוטרים שמעו את המילים "תקיפה גזעית", הם מיד האמינו לצד ה"מותקף" כביכול?
מה עם האפשרות שהייתה שם אלימות הדדית?
מה עם האפשרות שמישהו משקר להם בפנים?
למה המשטרה לוקחת צד בלי לבדוק את הנסיבות?
ההתנהלות הזו לא רק שהייתה רשלנית — היא גם גזלה זמן יקר.
זמן שהיה יכול להציל את חייו של הנרי, אומנם השופט ציין לפי דוח פותולוגי שגם אם המשטרה היתה מגיבה מהר, חייו של נובאק לא היו ניצלים
במקום לטפל בו, במקום לבדוק את הפציעות, במקום לראות את הדם — הם בחרו להאמין לסיפור הראשון שנזרק לאוויר. והבחירה הזו עלתה לו בחיים.
יש קצת אופטימיות בסיפור של נובאק שלפחות בית משפט לא לקח את הצד שלו ודיגווה נשפט למאסר עולם עם תקופת מינימום של 21 שנה.
כמובן שקיצרתי כאן את הסיפור; יש עוד הרבה פרטים שאפשר למצוא בכתבות או בערך ויקיפדיה — סיפור שבהחלט שווה לשבת רגע ולקרוא עליו.
וכאן, בתור מי שקרא מעט על האירוע ורואה כיצד העולם מגיב — או אולי נכון יותר לומר, לא מגיב — אני רוצה לשאול: האם מדובר באירוע גזעני, או בעוד מקרה של תקיפה שהסתיים בצורה טראגית.
בעוד שג'ורג' פלויד הפך לסמל של קדוש מעונה, יש מי שרואים בהנרי בחור לבן ופריבילגי, שהיה לטענתם גזען כלפי דיגווה. חשוב לי לציין שאומנם פלויד נתפס כקדוש מעונה, אך הרקורד הפלילי שלו מספר סיפור אחר לגמרי; הוא היה מעורב בפשיעה לא קטנה, והמעשה החמור ביותר שיוחס לו היה איומים באקדח על אישה בהריון.
לעומת זאת, להנרי לא היה כל עבר פלילי. הוא היה רק בן 18, עדיין בתחילת חייו. ואם נהיה כנים — הסיכוי שלו להיכנס לעולם הפשע היה נמוך למדי; הוא לא התחיל בו קודם, ולכן כנראה שגם לא היה נכנס אליו בעתיד. אבל כל זה כבר לא רלוונטי. הוא איננו.
כאן אני נכנס מעט לפוליטיקה. תראו, במקרה של ג'ורג' פלויד — שהיה אדם שחור — היו קבוצות, בעיקר מהצד הפרוגרסיבי של המפה, שנוטות להדגיש אירועים דרך פריזמה של צבע עור. במיוחד כשמדובר באדם שחור שנהרג בידי אדם לבן או בידי שוטר. במקרים כאלה, מבחינתן, האירוע כמעט אוטומטית מקבל תיוג של גזענות. לעומת זאת, כאשר אדם לבן נהרג — גם אם הנסיבות קשות ומצערות — התגובה הציבורית הרבה פעמים מתונה בהרבה, ובדרך כלל לא מוגדרת כגזענית. יש תחושה שבשיח הזה, רק לבנים יכולים להיתפס כגזענים, בעוד שקבוצות אחרות כמעט לא נבחנות באותה עדשה.
לחברים שקוראים אותי ומחזיקים בדעות פרוגרסיביות — קחו רגע נשימה. אני לא מאשים אתכם בשום דבר. אני רק מתאר את מה שקורה בשיח הציבורי כרגע. ובואו נהיה כנים: כך רבים מכם תופסים את המציאות, וזה לגמרי לגיטימי — זו הדעה שלכם.
אצלי, לעומת זאת, לא כל מקרה שבו אדם שחור נהרג מוגדר אוטומטית כגזענות. כן, מותר לי לחשוב כך. ואני רוצה להבהיר: קיימת גזענות כלפי שחורים, כמו שיש כלפי היספנים, וכמו שיש — כן, אני אומר זאת בקול — גם כלפי לבנים. גזענות יכולה להתקיים בכל כיוון, והיא לא נחלתו הבלעדית של צבע עור אחד.
הייתי מצפה מהעולם להגיב כלפי מותו של הנרי נובאק באותה עוצמה שבה הגיבו ביום מותו של ג'ורג' פלויד. גם במקרה של נובאק הייתה אלימות משטרתית — אולי שונה בצורתה, אבל האירוע עצמו לא פחות אלים, לא פחות אכזרי, ולא פחות מזעזע.
אני לא מנסה לערוך תחרות בין שני המקרים. כל מקרה הוא עולם ומלואו, וכל אדם הוא אדם. אבל אם אנחנו באמת מדברים על שוויון — שוויון אמיתי, לא רק סלקטיבי — אז אולי גם כלפי נובאק היה ראוי לראות מחאות ענק, זעקה ציבורית, ודיון עולמי על גזענות ועל אלימות משטרתית.
או שאולי, וזה כבר חלק מהביקורת שלי, נובאק פשוט "יותר מדי לבן" כדי לשרת איזושהי אג'נדה פוליטית. ולכן הסיפור שלו לא מקבל את אותו נפח, את אותה תשומת לב, ואת אותה סערה ציבורית.
החלק הבזיוני ביותר, בעיניי, בכל מה שקרה סביב מותו של הנרי נובאק, הוא התגובה הפוליטית. בזמן מותו של ג'ורג' פלויד, פוליטיקאים בכירים — כולל קיר סטארמר וחברי מפלגתו — כרעו ברך כאות הזדהות. זה היה מחווה חזקה, סמלית, שהפכה לאחד הרגעים הזכורים ביותר של אותה תקופה.
אבל במקרה של נובאק?
סטארמר הסתפק בגינוי האירוע וכינה אותו “מזעזע”. תודה רבה — את זה הבנו גם בלי עזרה. לא הייתה כריעת ברך, לא הייתה מחווה סמלית, לא הייתה אותה הצהרה דרמטית של סולידריות.
וכאן, מבחינתי, נחשף הפער.
אם מדברים על שוויון — אז שוויון צריך להיות עקבי. אם מחוות סמליות נעשות בשם צדק, אז הן צריכות להיעשות בכל מקרה של אלימות משטרתית חמורה, ולא רק כשזה מתאים לנרטיב פוליטי מסוים.
התחושה היא שהתגובה למותו של נובאק הייתה רפה, כמעט טכנית, כאילו האירוע לא “מתאים” לאג'נדה. וזה בדיוק המקום שבו אנשים מתחילים לשאול שאלות קשות על עקביות, על יושרה, ועל מה באמת מניע את ההצהרות הפוליטיות
ולסיום, יש פרט אחד שהייתי רוצה שתחשבו עליו. בזמן שתנועת (BLM (Black Lives Matter – חיי שחורים חשובים הובילה מחאות אדירות בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד, גם במדינות אפריקה יצאו אנשים לרחובות מתוך סולידריות — בעיקר בגלל צבע עורו של הקורבן והתחושה של מאבק משותף.
אבל מאז שהרוחות נרגעו והמחאות דעכו, קרה משהו מעניין: מנהיגים בכירים בתנועה התעשרו, חלקם משגשגים כלכלית, והתנועה עצמה כמעט ואינה נשמעת יותר בשיח הציבורי. ובאותו זמן ממש — עכשיו, ברגע זה — נטבחים שחורים בניגריה, בקונגו ובאזורים נוספים באפריקה. אלימות קשה, פשעים נגד האנושות, עקורים.
ובכל זאת, BLM לא יוצאת לרחובות. אין מחאות ענק, אין קמפיינים בינלאומיים, ואין את אותה התגייסות שהייתה סביב פלויד.
יש לכך הסברים שונים:
יש הטוענים שהתנועה ממוקדת בעיקר באזרחים אפרו‑אמריקאים בארה״ב; אחרים אומרים שהיא עוסקת בעיקר באלימות משטרתית מערבית
אני לא אומר לכם מה לחשוב. רק מבקש לשים לב לפער הזה:
כשחיי שחורים חשובים — למי בדיוק הם חשובים, מתי, ובאילו נסיבות?
מקורות:
מרתק. לדעתי כולם רוצים להיות טובים. ומאידך לכולם יש סטריאוטיפים. וזה משתנה לפי אופנה. לפעמים אדם יכול לעשות פרופיילינג בגלל ששחורים מעורבים בפשע. ומאידך בגלל שמפחד להיתפס כגזען ואחד שמאמין למי שנתפס קרבן כגון סיקי, אז הוא בונה תבנית שהלבן משקר והסיקי צודק ובכך הוא אדם הגון
השבמחק