טוב, אז הפעם הפוסט יהיה קצת פחות שגרתי. במקום לספר לכם סיפור על אדם מסוים או על אירוע ספציפי, החלטתי לכתוב על פושעים מזווית קצת יותר "מדעית", נקרא לזה כך. המטרה היא לעשות לכם קצת סדר בראש, כי בעידן של ריבוי מאמרים, סרטים ופודקאסטים בנושא – קל מאוד לצבור המון מידע, אבל גם להגיע למצב שבו הכול מתערבב, ולא תמיד ברור מה נכון ומה פחות.
חשוב לי להדגיש: אני לא קרימינולוג מוסמך (למרות שלמדתי את התחום), לא פסיכופתולוג, לא פסיכיאטר, לא רופא ולא קרימינולוג קליני. אני בסך הכול חובבן שאוהב את הז'אנר, יושב מול מאמרים וספרים, ומנסה – בדיוק כמוכם – להבין מה גורם לאדם רנדומלי לצאת החוצה ולבצע פשע כזה או אחר.
שנת 1992, רוסיה. שני בחורים מחליטים לבצע את הרצח הראשון בחייהם. אחד מהם נלהב, מתרגש, כמעט מחכה לרגע; השני מתייחס לזה כאל בדיחה, משהו לא רציני. בדרך הם מדברים על התוכנית, וכשאחד מהם מבין ששותפו לא באמת מתכוון לבצע את המעשה — הוא חונק אותו ומשליך את גופתו לתעלה.
הבחור שביצע את הרצח הוא אנדריי פיצ'ושקין, מי שעתיד להפוך לאחד הרוצחים הסדרתיים האכזריים ביותר שידעה רוסיה בתחילת שנות ה־2000. לאחר שייתפס, יתאר את הרצח הזה במשפט המצמרר: "רצח ראשון הוא כמו האהבה הראשונה שלך."
בילדותו, אנדריי נפגע קשה בראש לאחר שנפל מנדנדה וספג טראומה מוחית. מאז, כך מספרים, התנהגותו השתנתה באופן משמעותי, והוא עצמו טען שכבר מגיל צעיר חלם לרצוח. אז מה בעצם אנחנו רואים כאן? ילד שחווה פגיעה מוחית, ובבגרותו הופך לרוצח סדרתי. האם זה אומר שכל מי שמקבל מכה בראש בהכרח יהפוך לרוצח? או לאדם עם התנהגות אנטי־סוציאלית?
כמובן שהתשובה היא לא — לא כל מי שחטף מכה בראש הופך אוטומטית לפושע — אבל הסיפור קצת יותר מורכב מזה. במחקרים שבדקו אנשים עם פגיעות ראש לעומת כאלה שלא נפגעו, נמצא שאכן מי שסבל מפגיעה מוחית נמצא בקבוצה עם סיכוי גבוה יותר להתנהגות אנטי־סוציאלית. במילים פשוטות: מי שקיבל טראומה בראש ביצע יותר פשעים מאשר מי שלא קיבל.
אבל חשוב לשים את הדברים בפרופורציה. זה לא אומר שאם קיבלת מכה בראש בילדות אתה חייב להתחיל לתכנן קריירה פלילית. זה רק אומר שהסיכוי קצת עולה — לא יותר מזה. בסוף, המוח הוא זה שמנהל לנו את המחשבות, הרגשות וההתנהגות, כשהוא נפגע, חלק מן היכולות הקוגניטיביות שלנו יכולות להיפגע יחד איתו. וזה, בתורו, עלול להשפיע על איך אנחנו מתנהגים או חושבים.
בקיצור: מכה בראש לא הופכת אותך לרוצח סדרתי… אבל היא בהחלט יכולה לבלגן את המערכת הפנימית ולשנות את האופן שבו אתה מגיב לעולם.
אז בטח אתם אומרים לעצמכם: “רגע, מה אתה מבלבל את המוח? הנה עובדה — אנדריי חטף מכה בראש והפך לרוצח סדרתי. אז ברור שזה משפיע, ואפילו בגדול!”
אז… בואו ניקח נשימה, נרגע, ונחשוב על זה רגע ביחד. אנדריי הוא רוצח סדרתי — זה נכון. אבל אם תסתכלו על רוצחים בכלל, תראו דפוס די קבוע: ברגע שהם נתפסים, הם תמיד מוצאים מישהו אחר להאשים. החברה, המשפחה, הילדות, הכלב של השכנים — רק לא הם עצמם. בסוף, גם הם בני אדם, וכמו שבני אדם יודעים לשקר… הם פשוט עושים את זה ברמה של מקצוענים.
לכן כל מה שהם אומרים צריך להילקח בערבון מוגבל, ובמקרה של אנדריי — אפילו בערבון מוגבל מאוד. למה דווקא הוא? כי אם תראו איך הוא מדבר לתקשורת, הוא מציג את עצמו כמו איזה טורף על־אנושי, קשוח, קר, מפחיד. אבל כשהוא נתפס? השוטרים סיפרו שהוא כמעט בכה להם והיה מפוחד לגמרי.
בקיצור — לא בדיוק דמות שאפשר לסמוך עליה שתיתן לנו את האמת לאמיתה.
וזה רק מזכיר לנו נקודה חשובה: רוצחים סדרתיים הם לא מקורות מידע אמינים. הם מספרים את הסיפור שנוח להם, לא בהכרח את הסיפור הנכון.
אם כבר הזכרנו את הילדות, כדאי להתעכב עליה מעט יותר. הילדות היא אחד השלבים המרכזיים והמשמעותיים בחיי האדם. בתקופה הזו אנחנו גדלים, לומדים על העולם ועל האנשים שסביבנו, מגבשים דעות ועמדות, ובעיקר — בונים את הזהות שלנו לפני שאנחנו יוצאים להתמודד עם המציאות.
כאשר בוחנים אנשים בעלי דפוסים אנטי־סוציאליים, ניתן לראות שרבים מהם מגיעים מרקעים מורכבים וקשים בילדותם: עוני (שלעיתים דוחף לפשיעה מתוך צורך בסיסי לשרוד או להשיג כסף), הורים אלימים או הורים שאינם מעורבים כלל, פגיעה מינית או אונס, והזנחה מתמשכת. כל אלה הם גורמים שמעצבים את הילד בתקופה שבה הוא הכי פגיע והכי זקוק להכוונה ולביטחון. כעת, חשוב לחשוב לרגע: איזה סוג של ילד או ילדה עשויים לצמוח מתוך מציאות כזו? סביר להניח שלא מדובר במי שיגדל להיות אזרח שומר חוק למופת — ולעיתים, לא שומר חוק בכלל. דוגמה בולטת לכך היא הכניסה לעולם הזנות אצל נשים — וגם אצל גברים. מחקרים מצביעים על כך שריבוי התעללויות בילדות, בין אם פיזיות, רגשיות או מיניות, עלול להוביל לכך שהילדה או הילד ימצאו את עצמם בבגרותם בתוך מעגל הזנות. כאשר הפגיעה מתרחשת בשנים שבהן הזהות מתעצבת והגבולות האישיים עדיין שבריריים, ההשלכות עלולות להיות עמוקות וללוות את האדם אל תוך חייו הבוגרים.
אבל גם כאן חשוב לי להדגיש נקודה מהותית. אני עצמי גדלתי ברקע יחסית יציב, ולכן אולי קל לי יותר לומר זאת — אבל אני לא הדוגמה המרכזית. גם עבור מי שגדל בתוך מציאות קשה, זה עדיין לא גזר דין. לא כל מי שחווה ילדות מורכבת יפנה לעבריינות, ולא כל מי שנפגע יישאר שבור.
יש לא מעט אנשים שגדלו בתוך עוני, אלימות, הזנחה או טראומות אחרות — ובכל זאת הצליחו לבנות לעצמם חיים מלאים ומשמעותיים. הם הקימו משפחות עם מערכות יחסים בריאות, בנו קריירות מרשימות והגיעו להישגים יוצאי דופן. הדרך לשם אינה פשוטה; לעיתים היא קשה ומלאה במכשולים. אבל רבים מהם הצליחו בזכות דמות אחת שהאמינה בהם: מורה, חבר, מדריך, או תוכנית טיפולית שהעניקה להם כיוון ויציבות.
במילים אחרות, גם מי שמגיע מרקע קשה יכול לשנות את מסלול חייו. זה דורש מאמץ, תמיכה ולעיתים גם מעט מזל — אבל זה בהחלט אפשרי. (על דרכי ההתמודדות והטיפול — אפרט בפוסט הבא.)
גם לנו, כחברה, יש חלק לא קטן ביצירה של דפוסים אנטי־סוציאליים. תחשבו למשל על שכונות עוני ומצוקה: במקומות כאלה שיעורי הפשיעה גבוהים משמעותית לעומת שכונות מבוססות יותר. זה לא קורה סתם. כשאין מערך רווחה מסודר, אין תמיכה, אין מי שיכוון — הילדים גדלים בלי אופק ברור. מבחינתם, העתיד נראה כמו העתק־הדבק של החיים שהם רואים בבית.
כשאין אופק, מחפשים משמעות במקום אחר. לפעמים המשמעות הזו מגיעה בדמות כנופיות מקומיות — סוג של "משפחה חלופית" שמציעה שייכות, כוח, ואפילו תחושת חשיבות. משם הדרך להתנהגות אנטי־סוציאלית כמו גניבות, אלימות או "השתלטות" על אזורים בשכונה כבר קצרה יותר. זה לא שהם נולדו פושעים — פשוט זה מה שהסביבה לימדה אותם לראות כאפשרות היחידה.
עד עכשיו דיברתי על כמה מהגורמים שיכולים להוביל להתנהגות אנטי־סוציאלית: פגיעה בראש, ילדות קשה, חברה שלא בדיוק מתפקדת… ועכשיו הגיע הזמן לעבור לגורם האהוב עליי. למה אהוב? כי הוא קיבל כל כך הרבה פוקוס בסרטים הוליוודיים ובעיתונות, שאם הייתי מקבל שקל על כל פעם שהציגו אותו בצורה שגויה — הייתי קונה לעצמי אי קטן ביוון.
אני מדבר, כמובן, על בעיות נפשיות — או ליתר דיוק, בעיות פסיכופתולוגיות. זה התחום שספג הכי הרבה דיסאינפורמציה, עד כדי כך שחוקרים ומדענים עד היום מנסים לתקן את הנזק שנוצר. מסתבר שהמציאות קצת פחות דרמטית ממה שהקולנוע אוהב להראות לנו, אבל היי — מי אנחנו שנריב עם הוליווד.
ניקח לדוגמה את הסרט ילד 44 (יש גם ספר… נחמד, אבל לא משהו שיגרום לכם לשכוח לנשום). הסרט עצמו לא בדיוק יצירת מופת, ונתעלם לרגע מהמבטא הרוסי־באנגלית שהשחקנים עושים שם — כאילו מישהו אמר להם: “תדברו אנגלית, אבל תחשבו בורשט”.
מה שבאמת מעניין הוא דמות רוצח הילדים. ברגע שהגיבור מגלה מי הוא ותופס אותו, הרוצח צורח: “אני לא יכול לעצור את זה! אני חייב להמשיך להרוג אותם!” ופה, בואו נגיד את האמת — הבעיות הנפשיות פשוט מתפוצצות מהמסך בכמות שאפילו הוליווד הייתה צריכה להגיד “טוב, הגזמנו”.
נתחיל מזה: אף רוצח שנתפס לא עמד מול שוטר ונתן מונולוג דרמטי על כך שהוא “לא יכול להפסיק לרצוח”. זה לא מחזמר. וברגע שהם מגיעים לכלא? הפתעה — הם לא ממשיכים לרצוח. כלומר… מסתבר שהם כן מסוגלים לשלוט בעצמם. מי היה מאמין.
אבל הוליווד אוהבת את זה. היא מתה על הפן הנפשי. מבחינתה, כל רשע הוא “סתם מסכן עם בעיה פסיכולוגית”, כי זה הרבה יותר קולנועי מאשר להגיד: “הוא פשוט אדם שעשה בחירות נוראיות”.
וככה נוצרה לנו תעשייה שלמה שמציגה כל פושע כאילו הוא יצא הרגע מטיפול פסיכיאטרי שלא הצליח — בזמן שהמציאות הרבה פחות דרמטית ויותר… אנושית.
חשוב להבין: בעיה נפשית לא הופכת אדם לאלים, לא לפסיכופת, ובטח שלא למכונת הרג מהלכת. כן, יש מקרים שבהם אנשים עם בעיות נפשיות פגעו באחרים — אבל ברובם מדובר היה בהתקף פסיכוטי, מצב קיצוני שבו האדם מאבד קשר רגעי עם המציאות.
תחשבו על חיילים עם פוסט־טראומה: אנשים שעברו גיהנום בשדה הקרב, וכשחוזרים לאזרחות הם לפעמים חווים פלאשבקים שמחזירים אותם לאותם רגעים טראומטיים. זה לא “רוע”, זה מוח שמנסה להתמודד עם מה שהוא ראה — ולא תמיד מצליח.
ועוד נתון מעניין: רוב האנשים עם בעיות נפשיות פוגעים בעיקר בעצמם או באנשים הקרובים אליהם, ולא באנשים זרים ברחוב. כלומר, הוליווד יכולה להירגע — רובם לא מסתובבים עם גרזן ביד ומחפשים קורבן אקראי בסופר.
עכשיו, נכון שיש רוצחים סדרתיים או אנשים עם התנהגות אנטי־סוציאלית שסובלים מבעיה נפשית כלשהי. זה קורה. אבל כשאותם אנשים נתפסים ונשלחים לכלא, הם עוברים בדיקה פסיכיאטרית כדי לבדוק אם הם כשירים לעמוד לדין. ונחשו מה? הם כמעט תמיד כשירים. למה? כי הבעיה הנפשית שלהם לא פגעה ביכולת להבין מה טוב ומה רע. הם ידעו בדיוק מה הם עושים.
אבל הוליווד? היא מעדיפה למחוק את העובדה הזו לגמרי. כי למה לתת לעובדות לבלבל את העלילה, אם אפשר פשוט להדביק לכל רשע תווית של “חולה נפש” ולסגור עניין.
ובואו נודה באמת: אנשים עם בעיות נפשיות הם לא מצורעים, לא מפלצות, ולא דמויות משנה בסרט אימה. רובם מנהלים חיים לגמרי תקינים — עבודה, משפחה, סופר פעם בשבוע — פשוט כי יש להם תרופות שעוזרות, או טיפול פסיכולוגי שמחזיק אותם מאוזנים. תודה לאל שאנחנו במאה ה־21 ולא בתקופה שבה היו “מטפלים” בבעיות נפשיות עם עלוקות ותפילות.
ואם המצב קצת יותר מורכב? יש מוסדות מקצועיים שמיועדים בדיוק לזה, ושם הם מקבלים טיפול מסודר, תרופות, מעקב — כל מה שצריך כדי לחיות בצורה יציבה ובטוחה. נכון, אנחנו עדיין לא יודעים לפתור כל בעיה נפשית עד הסוף, ולא תמיד מבינים מאיפה היא מגיעה, אבל הרפואה מתקדמת בקצב יפה וממשיכה לחפש פתרונות. אבל הוליווד? היא לא רוצה לשמוע על אנשים נורמטיביים עם טיפול ויציבות. מה פתאום. מבחינתה זה משעמם. היא רוצה דם, דרמה, ופסיכופת עם גרזן מטפטף שמסתובב בלילה. כי למה להראות מציאות כשאפשר להראות… גרזן.
אז פעם הבאה כשתשמעו כתבה על רוצח או איזה פודקאסט והם ישמיעו קול של רוצח שאומר "אני חולה נפשית לא הבנתי מה אני עושה" אפשר להפסיק לקרוא את הכתבה או לדלג את הקטע הזה בפודקאסט הוא פשוט יושב ומחרטט את כולם.
אז לסיכום, למה בכלל כתבתי את כל הפוסט הזה? כדי להעביר נקודה פשוטה: כשמדברים על התנהגות אנטי־סוציאלית, אין צורך להסתבך יותר מדי. נכון, חוקרים ומדענים עדיין מנסים להבין לעומק חלק מהתופעות ומה גורם להן, אבל זה לא איזה כתב חידה מסתורי. יש גורמים ברורים ומוכרים שמובילים להתנהגות כזו, ולא צריך להתחיל לנתח “את המחשבות האפלות של הרוצח” או לדמיין “מוח שהוא כמו יער שחור”. זה לא סרט אימה — אלה אנשים שבשלב מסוים החליטו שהם יכולים לעבור על החוק בלי לחשוב על ההשלכות לחברה, למרות שתמיד הייתה להם אפשרות לבחור אחרת.
ברור שיש גם אזורים אפורים. למשל, האם לגנוב כדי לשרוד זה רע? לא ממש. אם מישהו גונב לחם כדי להאכיל את הילד שלו — זה לא מעשה טוב, אבל כבני אדם אנחנו מסוגלים להבין את המניע. (ועדיין, כן? עדיף לא לגנוב. לכו לעבוד, זה משתלם יותר ופחות מסבך.)
ובכל זאת, חשוב לא לתת לאחרים לבלבל אתכם. אני אמנם פתחתי את הבלוג כי אני אוהב ז’אנר טרו־קריים, אבל אני לא מציג את עצמי כמומחה. ובעידן שבו יש יותר מדי מידע בכל פינה, קל מאוד ללכת לאיבוד ולהגיע למסקנות שגויות.
לכן תמיד כדאי לבדוק מקורות, לקרוא, להאזין, להשוות מידע — אבל לא להסתבך יותר מדי. זה לא שפת תכנות מתקדמת. לפעמים ההסבר פשוט הרבה יותר ממה שנדמה.
