הערפד שאיבד את עצמו

תרזה יצאה החוצה כדי לזרוק את הזבל. מזג האוויר בסקרמנטו בחודש ינואר נחשב כקריר במקצת, ובאותו היום, 23 בינואר 1978, מזג האוויר היה קריר ויחסית נעים. תרזה נשמה את האוויר הצח שבחוץ, זרקה את הזבל והלכה לכיוון ביתה. היא נכנסה, אך לא סגרה אחריה את הדלת – בשביל מה? הרי שום דבר גם ככה לא קורה באזור שלה, ומספר הפעמים שסגרה את הדלת על מנעול אפשר היה לספור על האצבעות בכף היד.

כשהייתה כבר בפנים, היא נזכרה שעליה לפחות לטרוק את הדלת, אך כאשר הסתובבה – דמות אפלה עמדה בפתח. הבחור לבש מעיל כתום עבה ומכנס ארוך כהה. הוא נראה די מלוכלך, אפשר לומר מאוד מוזנח – שיער ארוך, פנים לא מגולחות, ציפורניים ארוכות, אבל מה שהכי בלט בו היה המבט שלו. הוא לא אמר מילה, עמד כמה רגעים בפתח והסתכל על תרזה, שהייתה מבוהלת מאוד וחשבה רק מה עליה לעשות באותו רגע. הבחור הוציא אקדח וירה שלוש פעמים – הירייה הראשונה פגעה לה ביד, ושתיים נוספות פגעו בראשה. תרזה נהרגה במקום. הבחור התקרב אליה, בדק אם היא נושמת, וברגע שהרגיש שנשמתה עזבה אותה, אנס את גופתה תוך כדי שדקר אותה עם סכין שהביא עימו.

לאחר שהפסיק, לקח דלי, שם ליד הגופה של תרזה, חתך את בטנה, הוציא חלק מאיבריה ואסף את הדם, אותו שפך אל תוך הדלי. לאחר מכן הלך עם הדלי לתוך האמבטיה שלה, והתחיל לשפוך על עצמו את הדם. כשסיים, יצא החוצה, מצא גביע יוגורט ריק ליד הזבל בבית של תרזה, חזר פנימה והתחיל לשתות את הדם שהיה בדלי באמצעות גביע היוגורט.

כשהשלים את מלאכתו, יצא והלך לדרכו. בדרך רכש לעצמו שני גורי כלבים חמודים, אותם הרג בדירתו, ואת דמם שתה ושפך על עצמו. שמו של הבחור: ריצ'רד צ'ייס, הידוע גם בכינויו "הערפד מסקרמנטו" או "דרקולה". תרזה לא הייתה הקורבן הראשון שלו, אלא רק השנייה, אך ממנה הוא יתחיל את מסע ההרג האכזרי והברוטלי, שבזכותו יקבל את כינויו.

ריצ'רד צ'ייז סבל מהמון בעיות נפשיות, חלקן פורסמו לקהל הרחב חלק גדול מהדוח הפסיכיאטרי סגור לציבור. 

אבחנות פסיכיאטריות מרכזיות

• סכיזופרניה פרנואידית: אובחן במספר מוסדות פסיכיאטריים, כולל Beverly Manor, שם כונה "דרקולה" בשל אובססיית הדם שלו.

• דלוזיות סומטיות: האמין שגנבו לו את העורק הריאתי, שהדם שלו הופך לאבק, ושהגולגולת שלו משתנה בצורתה.

• היפוכונדריה קיצונית: התלונן על מחלות דמיוניות, כולל תחושת מוות פנימי.

• אובססיה לדם: האמין ששתיית דם חיונית להישרדותו, ואף הזריק לעצמו דם של ארנבים.

התנהגויות שתועדו במוסדות

• שתיית דם של בעלי חיים, כולל חתולים, כלבים וארנבים.

• ערבוב איברים פנימיים של חיות עם קולה ושתייתם.

• ניסיון להזריק דם של ארנבים לוורידיו, מה שגרם להרעלת דם ואשפוז כפוי.

• תצפיות של צוות רפואי על ציפורים מתות מחוץ לחלונו, עם סימני דם על פיו.

היסטוריית אשפוזים

• 1973: אושפז בבית החולים American River לאחר שטען שגנבו לו את העורק הריאתי.

• 1976: אובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידית, אך שוחרר למרות התנגדות חלק מהצוות.

• 1978: לאחר מעשי הרצח, עבר הערכה פסיכיאטרית נוספת, אך נמצא כשיר לעמוד לדין.

את הסיפור אנסה להעביר דרך נקודת מבטו, לאחר עיון בביוגרפיה שלו, תוך מתן דגש על הבעיות הפסיכופתולוגיות שמהן סבל. כמובן שזה לא פשוט, ואני מאמין שאין שום דבר ודאי, כי בסופו של דבר – כל הכאוס שהיה אצלו בתוך הראש מכל הבעיות שפקדו אותו – מקשה תמיד על הניסיון להבין מה חשב אדם כזה או אחר ברגעים שונים בחייו.

הדם שלה היה שקט. לא רועש כמו של אחרים. זה סימן. זה אומר שהיא לא הייתה נגועה לגמרי. אולי רק חלקית. כשסיימתי, הגוף שלה דיבר אליי. לא בקול — דרך החום, דרך הריח. אני יודע לזהות מתי הדם נקי. אני מרגיש את זה בעור שלי. הם חושבים שאני משוגע, אבל הם לא מרגישים את מה שאני מרגיש. הם לא יודעים איך זה כשהלב שלך מפסיק לפעום, כשאתה שומע את העצמות שלך זזות בלילה. אני צריך להכין את עצמי. הגוף שלי משתנה. אני מרגיש את זה. העצמות שלי זזות. אני גילחתי את הראש כדי לראות את התנועה. אני צריך עוד דם. דם אנושי. דם של מבוגרים, ילדים, כל מי שהמערכת לא הצליחה לזהם לגמרי. אני לא עושה את זה מתוך רוע — אני עושה את זה כי אני חייב.הם יגידו שאני רוצח. אבל אני רק מנסה לשרוד. אני רק מנסה להחזיר לעצמי את מה שלקחו ממני. אני לא בחרתי בזה. הם התחילו. הם שלחו את הקרניים, את הרעל, את הקולות. השלב הבא מתקרב. אני צריך למצוא עוד דירה. עוד דלת פתוחה. זה סימן. אם הדלת פתוחה — אני מוזמן. אם סגורה — אני ממשיך. אני לא פורץ. אני לא גונב. אני רק נכנס כשמזמינים אותי. כמו שצריך. המשטרה? הם לא יבינו. הם יראו את הדם ויחשבו שזה טירוף. אבל זה לא טירוף — זה סדר חדש. זה הדרך היחידה להישאר חי בעולם שבו הדם שלך הופך לאבק.

ארבעה ימים לאחר הרצח של תרזה, ריצ'רד נכנס לדירתה של אוולין מירות', אישה בת 38 ואם יחידנית. באותה עת שהו בדירה בנה הקטן ג'ייסון מירות' בן 6, אחיינה דיוויד פריירה בן 22 חודשים, והשכן דן מרדית' בן 51. כאשר ריצ'רד נכנס לדירה, הוא ירה בדן שנמצא בכניסה — הישר לראשו. ג'ייסון הקטן נורה פעמיים, אוולין נורתה גם היא. כמו במקרה של תרזה, ריצ'רד ביתר את גופתה, שתה את דמה, אנס את גופתה וניסה לעקור את אחת מעיניה. דיוויד הקטן נורה בראשו, וריצ'רד פתח את ראשו ואכל מחצית מהמוח שלו. כאשר שמע דפיקה בדלת, נבהל. הוא לקח את גופתו של דיוויד וברח דרך הדלת האחורית. הוא לקח את הרכב של דן ונסע.

השקט היה לא טבעי. כמו שהקירות עצמם עיכבו את הצלילים, כאילו העולם פחד ממני עכשיו. טוב שכך. שימשיך לפחד. זה שומר עליי. זרקתי את המעיל על הרצפה, עדיין רטוב, עדיין עם סימנים. אבל הם לא מדברים. הם עדים שותקים. אני חזרתי בשלום. לא בזכותי — בזכות הדם. הדם שלה היה חזק. חזק מספיק לרפא אותי ליום נוסף. התיישבתי ליד הכיור. הסתכלתי על הידיים שלי — הן רעדו, אבל לא מרעב, אלא מרוויה. התינוק... הוא הבין. ברגעים האחרונים, הוא לא נלחם. הוא איפשר לי גישה. אין הרבה כאלה. אין הרבה נשמות נקיות. פנים של אנשים ריחפו לי בראש. השכן שראיתי מהחלון אתמול. האישה שביקשה ממני עזרה פעם בסופר. כולם קשורים. הם מעבירים ביניהם את הרעל. הם יודעים שאני מתקן את עצמי, והם מנסים לעצור את זה. גם הדם שהם נושאים בתוכם... הוא נגוע. רק דרך ניקוי אמיתי אפשר להחזיר איזון. פתחתי את המקרר — ריק. כמעט. בקבוק פלסטיק קטן עם שארית של דם שהצלחתי לשמור. רק לטעום. רק לוודא שלא איבדתי את הגישה. שתיתי. התחושה הייתה מיידית — גל שקט, כמו שמישהו הרים את עוצמת הרעש במוח והפך אותו ללחישה. אני צריך שוב לצאת. השקט לא נמשך הרבה זמן. הגוף שלי חוזר להתייבש. הקירות שוב מתחילים לנשום בכבדות, ואני מרגיש את ההפרעות חוזרות. אבל עכשיו... עכשיו אני חזק יותר.

אני חי. יותר מכל אלה שחושבים שהם שורדים.

ריצ'רד צ'ייס נתפס חמישה ימים לאחר הרצח המזעזע של אוולין מירות' ומשפחתה. המשטרה קיבלה דיווח על אדם חשוד שמסתובב באזור מזרח סקרמנטו, סמוך לזירת הפשע האחרונה. כשהשוטרים הגיעו, הם מצאו את צ'ייס עם דם על גופו ואקדח מגואל בדם מסוג קליבר 22 — אותו נשק שבו השתמש ברציחות. 

הם תפסו אותי. לא בגלל שהייתי חלש — אלא כי הדם התחיל להתרוקן. הייתי צריך עוד, אבל הם הקדימו אותי. הם לא מבינים. הם חושבים שזה פשע. הם לא רואים את הסימנים. הם לא שומעים את הקירות מדברים. הם לא מרגישים את הרעל שמתפשט דרך הסבון. בחקירה, הם שאלו שאלות. הרבה שאלות. אבל אני ידעתי — הם לא באמת רוצים תשובות. הם רוצים לעצור את התהליך. הם רוצים שהדם שלי יהפוך לאבק. אמרתי להם: תבדקו את הסבון. תראו אם הוא רטוב מתחת. אם כן — זה כבר מאוחר מדי. הם צחקו. הם לא מבינים את המדע. הם לא מבינים את הקשר בין ה-חייזרים לנאצים. הם לא מבינים שהכוכבים שולחים לי הוראות. הם שאלו למה עשיתי את זה. אמרתי להם: זה לא "עשיתי". זה "נדרש". אם לא הייתי שותה — הייתי מת. הגוף שלי היה מתפורר. הם לא ראו את זה, אבל אני כן. אני ראיתי את העצמות שלי זזות. אני ראיתי את הלב שלי עוצר. אני שמעתי את הקירות לוחשים לי: "עוד דם, ריצ'רד. עוד דם." במשפט, כולם הסתכלו עליי כאילו אני מפלצת. אבל אני הייתי היחיד שידע את האמת. הם אמרו שאני שפוי. שהם יודעים שאני מבין מה עשיתי. אבל איך אפשר להבין משהו שלא קיים? איך אפשר להסביר רעב שהוא לא פיזי — אלא קיומי? הם גזרו עליי מוות. אבל אני כבר מת. אני מת כל יום מחדש כשהדם שלי מתייבש. אני מת כשאף אחד לא מאמין לי. אני מת כשאני שומע את הצחוק שלהם — והוא הופך לצרחות בתוך הראש שלי.

הם חושבים שזה נגמר. אבל זה רק התחיל. כי אני עדיין כאן. ואני עדיין שומע את הקירות

ריצ'רד צ'ייז נשפט ב 2 בינואר 1979 במחוז סנטה קלרה, קליפורניה, לאחר בדיקה פסיכיאטרית בה נמצא כשיר לדין. המשפט נמשך בערך 4 חודשים והסתיים ב-8 במאי 1979 גזר דינו היה עונש מוות בתא גזים. ב1980 הוא לא הוצא להורג אלא צ'ייז התאבד בתאו על ידי מנת יתר של תרופות נוגדות דיכאון אותם נטל במהלך שהותו בכלא.

הם אמרו שזה נגמר. שיש תאריך. תא הגזים. שם יכניסו אותי — כמו מוצר תקול שנשלח להחזרה. הם חושבים שזה גיהינום. לא, הגיהינום הוא כאן. הוא בקירות האלה, בלחישות, בגלים שעוברים דרך הסדינים, בתוך התרופות שנותנים לי — שהן בעצם רעל, לא טיפול. הם שפטו אותי, הסתכלו לי בעיניים כאילו אפשר לראות את האמת שם. אבל אף אחד מהם לא ראה את הצלקות הפנימיות. את המקומות בהם הדם שלי הפך לאבק, את התחנונים השקטים ששלחתי לחלל. הם חושבים שאני שפוי. הם אומרים שזה לא מחלה — זה רצח. אבל אני יודע את האמת. אני יודע שהמוות לא בא ממני — הוא עבר דרכי. בלילות אני לא ישן. הצלילים חוזרים — אותם רעשים שהיו גם בדירה, גם לפני, גם אחרי. המקרר מדבר. הסבון שר. החלון מביט בי עם עין אחת פתוחה. הם שמים רעל בעור. הם מנסים לשנות לי את האיברים — מבפנים. אני מרגיש את זה. אני יודע. הדם שלי שוב מתחיל להיעלם. מצאתי דרך להקדים אותם. לא אכנס לתא גזים. לא אחכה שיחליטו בשבילי מתי להפסיק לנשום. אני אחליט. יש לי את התרופות. שומרים אותן בשקט, מסתירים, חושבים שלא אשים לב — אבל אני תמיד שם לב. אני רואה מה שמוסתר מהאדם הפשוט. אני יותר חד מהם. בלילה האחרון, שתיתי מהתרופות. בהדרגה. הגוף נרעד, אבל לא פחד. הוא נרגע. כמו אחרי שתייה טובה. כמו רגע של שקט בים של סערה. הבנתי שזה הזמן. לא מוות — אלא מעבר. ליקום שבו הדם שלי מספיק. שבו אני לא נרדף. שבו הסבון פשוט סבון.

ובפעם הראשונה מאז הכל התחיל — היה שקט אמיתי.

                                                                          ריצ'רד צ'ייז 

               ריצ'רד ביום מעצרו- לבש את המעיל בכל הרציחות שלו וככה הוא זוהה על ידי העדים שראו אותו

תלמיד מצטיין

 ברצוני לספר לכם על סיפור מוזר במיוחד שהתרחש בעיירה קטנה בארה"ב בשם מוסקו שבאיידהו (Moscow, כמו עיר הבירה של רוסיה) ב-13 בנובמבר 2022.

ארבעה סטודנטים יצאו לבלות במסיבה מקומית. הם נהנו, חגגו, שתו אלכוהול—כמו רבים מבני גילם. הארבעה התגוררו יחד בבית שכור בשכונת סטודנטים, יחד עם שתי שותפות נוספות בנות 19, שבחרו להישאר בבית ולא להצטרף למסיבה.

לאחר הבילוי, בסביבות השעה 02:00 בלילה, חזרו הסטודנטים לביתם, מאושרים ושיכורים מהמסיבה. הם צחצחו שיניים, שוחחו ביניהם בשקט כדי לא להעיר את שתי השותפות האחרות, ואז פרשו לשנתם. שניים מהם היו בני זוג—אייתן צ'ייפין וזאנה קרדונל, בני 20, והשניים האחרים היו קיילי גונזבלס ומדיסון מוגן, בנות 21.

למחרת, בשעות הבוקר המאוחרות, ניידות משטרה רבות כבר עמדו מחוץ לביתם של הסטודנטים. הסיבה לכך הייתה מחרידה—מותם של ארבעת הסטודנטים שהוזכרו, כולם עם סימני דקירה מרובים. שתי השותפות הנותרות, שהיו בבית, הזעיקו את כוחות המשטרה.

עיירת מוסקו הייתה בהלם. מאז 2015 לא התרחשו בה מקרי רצח, ובוודאי לא רצח כה אכזרי של ארבעה אנשים בבת אחת. המשטרה, שלא התמודדה עם פשע כזה מזה זמן רב, לא ידעה מאיפה להתחיל. מי לעזאזל ירצה להרוג ארבעה סטודנטים בעיירה שקטה, שבה אולי הדבר הכי מסעיר שקרה היה סכסוך בין שכנים?

החקירה סביב הרצח המזעזע של ארבעת הסטודנטים במוסקו, איידהו, הייתה מורכבת ומלאת תפניות. המשטרה גילתה כי הסטודנטים נרצחו בשנתם בין השעות 03:00-04:00, ללא סימני מאבק או פריצה לבית. בתחילה, החשד נפל על שתי השותפות ששרדו את הלילה, אך לאחר חקירה מעמיקה, מעורבותן נשללה. אחת השותפות סיפרה כי ראתה דמות לבושה שחורים חולפת לידה באמצע הלילה, אך לא נתנה לכך חשיבות באותו רגע. המשטרה החליטה להתמקד בחשוד יחיד וביצעה תשאולים נרחבים בעיירה, אך ללא הצלחה.

הפריצה הגדולה בחקירה הגיעה כאשר המשטרה קיבלה דיווחים על רכב מסוג יונדאי אלנטרה לבן שנראה באזור הבית בליל הרצח. לאחר בדיקות מצלמות אבטחה, הם הצליחו לאתר את הרכב בעיירה אולברייטסוויל שבפנסילבניה, כ-3200 ק"מ מזירת הפשע. הרכב היה שייך למשפחת קוברגר, ובנם, בריאן קוברגר, בן 28, הפך לחשוד המרכזי.

בריאן כריסטופר קוברגר נולד ב-21 בנובמבר 1994 באלברייטסוויל, פנסילבניה, למשפחה ממעמד בינוני. הוא למד פסיכולוגיה וסיים תואר ראשון, ובהמשך המשיך ללימודי תואר שני במשפט פלילי וקרימינולוגיה. באופן מטריד, הוא היה דוקטורנט לקרימינולוגיה באוניברסיטת וושינגטון סטייט בזמן הרצח של ארבעת הסטודנטים באיידהו, מה שהוסיף למסתורין סביב המקרה. המשטרה לא עצרה אותו מיד, אלא אספה ראיות במשך שבועות. בין הראיות המרכזיות היו התאמה של דגימת DNA שנמצאה על נרתיק סכין בזירת הפשע, איכון טלפוני שהראה שקוברגר היה בקרבת הבית מספר פעמים לפני הרצח, ותיעוד של רכבו—יונדאי אלנטרה לבנה—שנראה באזור בליל הרצח.

לאחר שהמשטרה קיבלה צו מעצר, קוברגר נעצר בבית הוריו בפנסילבניה, כ-3200 ק"מ מזירת הפשע. הוא הוסגר לאיידהו ועומד למשפט, כאשר התביעה מתכוונת לבקש עונש מוות אם יורשע. נכון לעכשיו, המשפט צפוי להתחיל באוגוסט 2025, ועדיין אין גישה מלאה למידע על חקירתו.

המניע של בריאן קוברגר לרצח ארבעת הסטודנטים באיידהו נותר בגדר תעלומה, והמשטרה מתקשה לספק תשובה חד-משמעית. אין ראיות למניע מיני או כלכלי, שכן לא נמצאו סימני תקיפה מינית על הקורבנות, והוא לא שדד דבר מהבית.

תיאוריות שונות על מניעיו צצו לאורך החקירה. חלק מחבריו ללימודים טענו כי הוא התעניין בעולמם הפנימי של רוצחים ואף תהה כיצד הם מרגישים בזמן ביצוע פשע. בנוסף, הוא פרסם מחקר ברשתות החברתיות בנושא השפעת מאפיינים רגשיים ופסיכולוגיים על קבלת החלטות בעת ביצוע פשע.

ההגנה של קוברגר טוענת לאי-שפיות, אך מומחים רבים סבורים כי תכנון מדוקדק של הרצח שולל אפשרות של התקף פסיכוטי. תיאוריה נוספת שהועלתה היא שקוברגר רצה להרשים את אחת המרצות שלו, ד"ר קתרין רמסלנד, מומחית לפסיכולוגיה פלילית, ולמעשה ניסה "להפוך לתלמיד שמלמד את המורה".

לפעמים לא צריך לקחת את הלימודים רציני מידי.

תמונה ימנית זה בריאן, תמונות שמאליות הם סטודנטים שנרצחו באכזריות והבית בו גרו

הבחירה- כריס קאמאצ'ו

(זהירות טריגר אונס)

מכירים את התחושה הזאת בחיים שצריך לבחור בין שני דברים ואז בוחרים באחד מהם? כמה מחשבות עוברות בראש, כמה תהיות, וכמובן שהמחשבה שעוברת הכי הרבה היא: "האם עשיתי את הבחירה הנכונה?". לא פשוט להיות אדם תבוני בחיים האלה, במיוחד כשצריך להחליט החלטה. הרי לכל בחירה שלנו יש השפעה על החיים שלנו ושל הסובבים אותנו. לשוטר בשם כריס קאמאצ'ו בשנת 1968 הייתה את הדילמה הזאת, אבל הוא היה צריך לבחור מהר, כי באותו הרגע זה היה עניין של חיים ומוות.

קיץ, השנה היא 1968, לוס אנג'לס, קליפורניה. עיר הידועה בקייצים החמים שלה, ולכן אנשים התלבשו בהתאם לעונה: חולצות טישרט קצרות, מכנסיים קצרים, שמלות. טלי שפירו בת ה-8 לא הייתה שונה משאר האנשים. היא לבשה שמלה לבנה עם פסים ורודים שאמא שלה קנתה לה, נעליים לבנות ותיק גב. על אף החום, היה נחמד ללכת לבית הספר דרך שדרת סאנסט, מקום תוסס חיים, מלא אנשים ורכבים, ואפשר גם לפגוש חברים בדרך לבית הספר. טלי, בדרכה לבית הספר, חשבה על המון דברים, אבל המחשבה שהכי העסיקה אותה הייתה שהיום יסתיים מהר והיא תוכל להגיע הביתה ולשחק עם חברות בשכונה.

טלי באה לחצות את הכביש, ואז נעצר לידה רכב. נפתח חלון, וגבר נאה בסביבות גיל ה-20 עם שיער ארוך ומטולטל וחיוך כובש שאל את טלי אם היא רוצה טרמפ. טלי, שלא הכירה את האיש, אמרה לו שאסור לה לדבר עם זרים ברחוב, אך הגבר השיב לה שאינו זר, והוא מכיר את ההורים שלה. אבא של טלי עבד בתחום המוזיקה והכיר אנשים מפורסמים שביקרו בביתם, כמו ג'ים מוריסון או לני ברוס. ייתכן שהבחור הזה היה בביתם והיא פשוט לא זכרה אותו. אחרי כמה דקות של מחשבה, היא התיישבה במכונית שלו. הוא אמר לה לחגור, והם התחילו בנסיעה. הבחור אמר לטלי שהם יקפצו לכמה דקות לבית שלו. הוא גם אמר לה שהוא צלם מקצועי ורוצה לצלם כמה תמונות שלה. טלי הסכימה, והם הגיעו לדירתו, שלא הייתה רחוקה מהבית שלה. טלי והבחור יצאו מהרכב, נכנסו לחצר, ואז הבחור הוציא מפתחות ופתח את דלת הכניסה לדירתו. טלי נכנסה, והיא לא ידעה איזה גיהנום היא הולכת לעבור.

המשמרת של שוטר הסיור כריס קאמאצ'ו התחילה כרגיל. הוא שתה קפה שחור, סייר בכמה שכונות של לוס אנג'לס, וטיפל באירוע אלימות בין בני זוג. לאחר שעצר את רכבו, תכנן לנוח קצת, לשתות אולי עוד קפה, ואז להמשיך בסיור עד סוף המשמרת. אך כעבור כמה דקות, הוא קיבל קריאה על בחור וילדה קטנה שנכנסו לדירה. לפי דיווחו של אזרח שהתקשר למוקד החירום, נראה שהילדה אינה שייכת לבחור – הוא עצר באמצע הרחוב, היא נכנסה לרכבו, והאזרח עקב אחריהם עד שנכנסו לדירה, שממנה לא יצאו מאז. כריס נאנח, משוכנע שעוד אזרח רוצה להרגיש חשוב וכנראה זאת קריאת שווא,בטח אבא אסף את הבת שלו בדרך, אך בכל זאת קיבל את הקריאה ונסע לכתובת שנמסרה לו.

כאשר הגיע לכתובת, כריס ניגש לדלת הבית ודפק. הוא לא העלה בדעתו שכשתיפתח הדלת, חייו ישתנו לחלוטין. גבר בשנות ה-20 לחייו פתח את הדלת כשהוא עירום לגמרי. כריס הופתע. הבחור אמר שהוא היה במקלחת ולכן עירום, אך לא זה מה שהפריע לכריס – אלא המבט של הבחור. מבט מלא זעם ואדרנלין, כפי שייתאר בהמשך כשייספר לעיתונאים על המקרה. כריס הציג את עצמו כשוטר סיור וביקש מהבחור להזדהות. הבחור אמר שקוראים לו רודני, ביקש כמה דקות כדי להתלבש, ואז יענה לכל שאלותיו של השוטר. כריס הסכים אך דרש שיעשה זאת במהירות. הבחור, שהציג את עצמו כרודני, סגר את הדלת, אך כריס החל להרגיש שמשהו אינו כשורה.

עברו מספר דקות. כריס דפק שוב בדלת ושמע את הבחור אומר משהו, ככל הנראה: "עוד רגע פותח", אך באותו רגע כבר היה ברור לו שעליו להיכנס לדירה, כי משהו רע קורה בפנים. הוא החל לדפוק בדלת בכוח, עד שלבסוף הצליח לפרוץ פנימה. ואז, כשראה מה נמצא בדירה, הוא לא היה מוכן למה שיחכה לו.

ילדה כבת 8-10 שכבה על הרצפה, מגואלת כולה בדם, ערומה ועם חוט ברזל מלופף סביב צווארה. היה מאוד קשה להבין האם עדיין חיה. כריס ניצב מול שתי אפשרויות: לרדוף אחרי רודני, שכבר ברח דרך היציאה האחורית – והסיכוי לתפוס אותו היה גבוה, כי כריס היה בכושר טוב, במיוחד אחרי ששירת בוייטנאם; או לנסות להציל את הילדה. לא עבר רגע אחד, והוא קיבל החלטה: להישאר עם הילדה. הוא שחרר במהירות את החוט סביב צווארה, ואז הרגיש שהיא נושמת. הוא הזעיק אמבולנס, שהגיע במהירות, ובכך הצליח להציל את חייה של טלי שפירו הקטנה.

טלי הייתה בתרדמת במשך 32 ימים. מה שהיא עברה אי אפשר אפילו לדמיין – היא נאנסה, הוכתה, וכל זה תוך כדי שחנקו אותה. היא שרדה את המתקפה עליה כמו גיבורה אמיתית. כמובן, מעבר להחלמה הפיזית, היא נאלצה להתמודד עם ההחלמה הנפשית לאחר טראומה כזו.

לאחר חיפוש בדירתו של הבחור, כריס מצא את תעודת הזהות שלו, שעליה הופיע שמו: רודני אלקלה. היום הוא ידוע כרוצח סדרתי מפורסם עם הכינוי "רוצח משחקי הדייטים". את רודני תפסו ב-1979, והוא הורשע ברצח של חמישה קורבנות בין השנים 1977-1979. עם זאת, לאחר חקירה נוספת, הוא קושר לשמונה קורבנות בסך הכול. המשטרה סבורה שמספר הקורבנות גדול בהרבה – יש הטוענים שמדובר בלפחות 130 קורבנות. אני לא רוצה להרחיב עליו יותר מדי – הוא לא מעניין בכלל, ולא מגיע לו שאכתוב עליו אפילו עוד כמה משפטים. אבל לכם, הקוראים, מגיע לדעת מעט על המפלצת הזו.

לאחר שרודני נתפס והבינו את גודל הזוועות שביצע, כריס קאמאצ'ו – אותו שוטר סיור שהחליט להציל את טלי ולא לרדוף אחרי רודני – מרגיש רגשות אשם עד היום. כמו שאמרתי בהתחלה, לכל בחירה שלנו בחיים יש תוצאות. על אף שבחר מסיבה מוצדקת לא לרדוף אחרי רודני, נהרגו עוד אנשים. אני לא מאשים את כריס על הבחירה שלו. לדעתי, הוא עשה את הדבר הנכון ובכך הציל את חייה של טלי שפירו. יתרה מזאת, כריס אומנם לא תפס את רודני אבל כן תרם לתפיסתו בעתיד בכך שמצא את תעודת הזהות שלו, שעזרה לחשוף את זהותו של הפושע. בשנת 2010, כאשר רודני הגיש אינספור ערעורים, כריס העיד בבית המשפט וסיפר בפרטי פרטים על האירוע שקרה לטלי שפירו. עדותו עזרה להאריך את עונשו ואף להוסיף לו סעיפים נוספים.

כיום, כריס כבר לא עובד במשטרה. הוא בחר לפתוח עסק קטן ומתגורר עם משפחתו בסנטה קרוז. הוא ואשתו גידלו שישה ילדים, והם נתנו לכל אחד מהם חיים הכי טובים שאפשר היה לבקש. טלי, לעומת זאת, לא נישאה מעולם. היא מספרת שיש לה בעיות אמון באנשים – וכמובן, אחרי מתקפה כזו, למי זה לא היה קורה? עם זאת, היא גידלה בן, שכיום הוא בן 30.

כולנו ניצבים בפני הצורך לקבל החלטות ולהכריע בין אפשרויות שונות. הימנעות מאחריות זו עשויה לעכב אותנו מלהתקדם בחיים. עלינו לזכור שלכל החלטה יש השלכות, ובסופו של דבר אנחנו מגדירים לעצמנו מהי הבחירה הנכונה עבורנו ועבור האנשים שסביבנו. האם כך באמת הדבר?

טלי שפירו- בתמונה טלי בת ה-8, היא לובשת את אותה שמלה בה אלקלה חטף אותה

רודני אלקלה- שנת 1980, המפלצת במיטבה

כריס קאמאצ'ו- מגיע לו יותר מסתם שתי כתבות בעיתון מקומי

 

נישנוש קליל- ארמין מייווס

 "עשה את הטוב עם גופך, כדי שנפשך תשתוקק להישאר בו"

- פתגם הודי-

הם נפגשו בביתו לאחר התכתבות קצרה באינטרנט. היו כמה רגעים של נביכות, קצת שתיקה, פה ושם חיוכים ואז המתח ירד כאשר הוא נכנס לביתו והבעל הדירה הציע לו קפה. הם שתתו את הקפה, דיברו טיפה ואז החליטו לעשות את מה שהם דיברו עליו בהתכתבות שלהם. 

הסקס לא היה משהו לאחד, לאחר זה היה מוזר. לבחור הראשון היה חסר קצת קשיחות לבחור השני היה חסר קצת תשוקה. הם התקלחו (בנפרד, הם היו צריכים קצת זמן לחשוב על הסקס שהיה), שתתו מים ודיברו טיפה על הדבר הבא שהם תיכננו לעשות.

הבעל הדירה נתן לבחור השני את החוזה, כמובן שהוא חתם עליו, הם שמו מצלמה והתחילו להקליט. "נו אתה מוכן?" אמר הבעל הדירה לבחור השני, "נראה לי שכן, חייב להגיד זה קצת מוזר" ענה לו. "טוב בוא נתחיל מהזין שלך". 

ארמין מייווס נולד ב1961 בכפר נופש קטן בגרמניה, בגיל 10 התחיל להתעניין בקניבליזם לאחר שקרא את הספר "רובינזון קרוזו". כנראה לאורך התבגרותו רצה לטעום מבשר האנושי אך לא מצא כיצד לעשות זאת עד שבשנת 2002 פרסם באינטרנט מודעה ובה כתב שמחפש מישהו להיות קורבן לקניבליזם מרצון, היה ביסקסואל מוצהר ולכן חיפש בקורבן גבר בנוי היטב בגילאים 18-30.

ברנד יורגן ברנדס, ביסקסואל מוצהר, נענה לבקשתו של ארמין, אומנם היה בן 42 אך לארמין לא זה לא הזיז מכיוון שברנד היה בכושר ובנוי היטב. הם נפגשו בדירתו של ארמין, שכבו ולאחר מכן הוחלט לכתוב חוזה בו ברנד מסכים שיאכלו אותו, הוא חתם על החוזה ולאחר מכן ארמין שם הקלטה כדי להראות שלא היה שום לחץ על ברנד והכל נעשה מהסכמתו.

את הדיאלוג השייקספיריאני הבא אני המצאתי בעצמי אבל מי יודע אולי אכן הוא קרה באותו הזמן בין השניים.

מחזה מאת היוצר של הבלוג:

סצנה א: האמבטיה

ארמין: שמע יש לו טעם מוזר, קצת קשה ללעיסה אבל סך הכל אני מרוצה

ברנד: לא יודע מה איתך לי קשה ללעוס אותו, וגם עזוב את זה איך עוצרים את כל הדימום הזה!

ארמין: לא יודע אני לא רופא בוא תכנס לאמבטיה עם מים אולי זה יעזור

ברנד: תביא תביא לי שנאפס, אולי הוא יעזור לכאב

ארמין: שנאפס בחיים לא עזר לי לכאב, במיוחד לכאב נפשי אבל וויסקי כן

ברנד: תביא כבר את השנאפס ותביא גם משככי כאבים, כואב לי רצח 

ארמין הולך למטבח לוקח שנאפס, לאחר מכן מגיע לאמבטיה בו שוכב ברנד מוציא לו משככי כאבים ומביא לו את השנאפס, ברנד שותה את הטבליות, ולוגם מהשנאפס

בנרד: שנאפס בטעם אפרסק אהוב עלי

ארמין: היתה לי הרגשה שתאהב אותו לכן קניתי אותו לפני יומיים כשאמרת שתגיע

ברנד: תגיד אתה מתכוון לאכול עוד משהו ממני חוץ מהזין?

ארמין: כן יש לך יד מפתה, וגם התחת שלך סבבה

ברנד: כן אני משקיע בו באימונים בחדר כושר

ארמין: יפה, אני לעומתך לא מבקר בחדר כושר אולי הגיע הזמן קצת אורך חיים בריא לא יזיק לי

ברנד: תקשיב אני מתחיל להירדם לאט לאט

ארמין: תזהר שלא תשקע למים עם הראש ואז תטבע לי פה 

ברנד: אתה פה לידי אני לא דואג לזה

ארמין: מתוק מצידך, כבר חשבתי שאתה לא אוהב את הקרבה שלי

ברנד: שמע הסקס לא היה משהו וזה בסדר לפי מה שאני מבין זה פעם ראשונה שלך עם גבר

ארמין: בעיקרון כן, אני בכללי לא פעיל כזה מינית אז כל פעם שאני מגיע למצב שאני הולך לעשות סקס קצת מדאיג אותי

ברנד: זה בסדר עם הזמן תשתפר

סיום סצנה א

לאחר שארמין חתך את איבר מינו של ברנד ועבר זמן מה, ברנד מת לטענתו של ארמין מאיבוד דם, ולאחר מכן המשיך לאכול מחלקי גופו. 

בדצמבר 2002 נעצר ארמין לאחר שתלמיד קולג' מאוסטריה ראה את הפוסטים של ארמין באינטרנט ודיווח למשטרה. המשטרה הגיעה לביתו של ארמין ושמה הם מצאו את גופתו של ברנד או יותר נכון את חלקי גופו. בואו נגיד המחזה לא היה הכי נעים.

בואו נגיד שלבית משפט לא היתה עבודה קלה. מצד אחד היתה פה הסכמה לאקט שכזה שכלל גם חוזה וגם הקלטה. האם ברנד רצה להתאבד? או שמה היה בעל הפרעות נפשיות דוגמת מזוכיזם קיצוני, או שברגע שדרך בביתו של ארמין הוא היה בן ערובה שלו ולא היתה לו ברירה אלא לעשות כל מה שארמין אמר לו. השאלות האלה עלו בדיונים וגרמו לאומה הגרמנית לחשוב מחדש מה היא בחירה חופשית במעשים שלנו והאם מותר לנו לעשות כל מה שאנחנו רוצים (כמובן שהכל בגדר החוק הריי איזה כבר חוק נעבר פה עם זה נעשה בסכמת שני הצדדים- זה סרקסטי לא להיבהל)

בכל אופן ארמין נכלא, בבית הכלא נהפך לצמחוני (ואוו כנראה לא היה לו טעים עד כדי כך שעבר לצד השני) ואפילו הוא ועוד קבוצת אסירים הצטרפו לקבוצה אשר תומכת במפלגה הירוקה (כל הכבוד- אשריך צדיק). אבל נותרה שאלה אחת שמרחפת באוויר לאחר האירוע שכזה- האם בשר אנושי טעים?

ערש דווי של ברנד- אמבטיה בביתו של ארמין מייווס.

הטיפש הגאון- רוצח הזודיאק

 "מספיק טיפש אחד בשביל לשרוף יער שלם."

-קק"ל- 

הוא חשב שהוא גאון, אבל בתכלס היה לו יותר מזל משכל להיוולד בתקופה בה לא הצליחו לתפוס אותו. אם רק היה חי במאה ה-21 שלנו הוא היה נתפס תוך זמן קצר, כמה קצר? לא יודע גם לא רוצה לנחש אבל אני בטוח בזה שהוא היה נתפס מהר. 

אבל רגע למה אני מתחיל את הסיפור הזה בפסקה כזאת לא מפתה ואפילו בצורה די מזלזלת, סליחה אני אתחיל מהתחלה ואעשה את זה אפילו טיפה דרמתי. 

בין סוף 1968 לסוף 1969 הותקפו שבעה בני אדם, מהם חמישה נרצחו, ושניים שרדו. חמישה מהקורבנות הותקפו ביריות אקדח, שניים נדקרו באכזריות. בכדי להפוך את המצב ליותר מדאיג הרוצח שולח למשטרה ועיתונאים מכתבים בהם יש צפנים, הוא מלגלג במכתביו על משטרה אומר שהם לעולם לא יתפסו אותו אלא עם יצליחו לפצח את הצפנים שלו. הוא אפילו מעז להתקשר ולתת רמזים שהוא אחראי לכל רצח שבוצע על ידיו (כן המשטרה לא חיברה בהתחלה בין הרציחות והתקיפות היא חשבה שכל מקרה לגופו ולא אחד אחראי על המצב). 

מספק דרמתי? אני יכול להגיד שחלק מצפניו כן פוצחו אבל שמו לא הופיע שמה, האם שיקר? או שהפיצוח היה לא נכון? או שהשם שלו מופיע דווקא בצפנים אחרים שלא הצליחו לפצח? עזבו את זה, אפילו הוציאו כמה סרטים על הבחור בזמן שהיה פעיל בהתכתבות עם כוחות הביטחון והעיתונים, הוא אפילו שיבח ואמר שהסרט די נחמד והוא צפה בו בקולנוע ומצפה שימשיכו לעשות עד כה. באמת בן זונה אמיתי, גאון מלידה, מלגלג למשטרה לא נתפס, והוא גם חכם! איך אפילו FBI הידועים לא מצליחים לפצח את הצפנים שהוא שולח. 

הבנתם נכון, מדובר ברוצח הזודיאק שלא נתפס לעולם(כמובן מי שמכיר מי שלא מכיר אני ממליץ בחום לראות את סרטו של דיוויד פינצ'ר "הזודיאק" או לקרוא עליו בויקיפדיה טיפה). אני חייב להגיד כשקראתי עליו בפעם ראשונה, הוא היה נשמע לי כמו הנבל המושלם לסרט בלשים. הבחור היה גאון הוא לא נתפס עד היום אם בכלל חי עדיין (רוב הסיכויים שלא כי כל הסיפור איתו קרה בסוף שנות 60 תחילת שנות 70). אבל ככול שהתבגרתי וראיתי עליו יותר סרטי דוקו, קראתי ספרים או ראיתי סרטונים ביוטיוב של יוטוברים כשרוניים מאוד, הבנתי שהבחור הזה לא סתם מאידיוט גמור שהיה לו מזל.

אתם בטח שואלים למה אני חושב ככה, הריי הוא לא נתפס ויותר מזה, הוא שלח צפנים, הוא כנראה הבין בקודים ובשביל זה צריך חשיבה מסוימת. אז זהו שאם תקראו יותר לעומק עליו ותראו ראיונות של אנשי מקצוע ממשטרה ו-FBI תבינו שהצפנים שלו היה אילתור מצפנים שקיימים הוא פשוט חיבר אותם בצורה כל שהיא שלא היה בה שום היגיון , שאפילו המחשבים של היום לא מצליחים לפצח את זה כי פשוט אין קשר לוגי נורמלי בצפנים(תאמינו לי עם הטכנולוגיה של היום מחשבים מפצחים קודים מאוד מסובכים אז אני סומך על המחשב שלנו היום שהיה יכול לפצח את זה אילו היה קשר לוגי לצופן)

סתכלו איזה צופן מסובך נכון? תרגעו זה אילתור 

אבל היו מקרים בהם הצליחו לפצח את הצפנים שלו, נכון אבל כמו שאמרתי וזה לא סותר את מה שאמרתי קודם לכן, הוא אילתר מקודים שכבר היו קיימים הוא לא יצר מה שהוא חדש פה כלומר מידי פעם יכל להיות קשר לוגי בקוד וזכות זה היה אפשר לפצח את הצופן.

אבל הוא לא נתפס אתם תגידו המשטרה כשלה במשימתה. בתכלס אתם די צודקים אבל אני אנסה לחבר אותכם לתקופה בה חי הבחור הזה שלעולם לא נתפס. סוף שנות 60 תחילת שנות 70, תקופה לא פשוטה בארהב עם שינוים שחוותה עקב מלחמת ויטנאם, מחאות חברתיות, שינויים חברתיים ובה תקועה המשטרה שהיתה צריכה להשליט חוק וסדר ברחובות הבוערים. אין טכנולוגיה כמו מחשבים, אין מאגרי DNA, אפילו טלפונים היו בגודל מקרר( לא באמת אבל הבנתם למה הכוונה- מקווה ). הנשקים הסודיים של חוקרים אז היו זוג עיניים, אוזניים, אף, עט ופנקס רגיל. תנסו אתם לעבוד עם ציוד שכזה- לא פשוט. עזבו את זה שהם לא חיברו ישר את כל 7 התקיפות שהיו כי לא היה להם מושג שקיים מונח כזה רוצח סדרתי, ובואו כשאין מספיק ידע על מה שהוא קשה להמציא את הגלגל מחדש. אני מאמין שהמשטרה עשתה הרבה טעויות בדרך אבל לא אני יכול לשפוט אותם שהם חיו בתקופה לא פשוטה שכזאת. לכן בואו נזכור לזודיאק היה הרבה יותר קל לא להתפס דווקא בתקופה בה הוא חי.

אני גם אגיד יותר מזה, הוא השאיר באחד ממכתבי ההתכתבות שלו עם משטרה דגימת רוק (שלצערינו לא עזרה בדגימת DNA בשנת 2004 אבל בואו עבר הרבה זמן ולא כל דגימה יכולה להישמר טוב), סימן של נעל ויותר מזה באותם שנים לא היה שום דבר מצולם כי לא היו מצלמות אבטחה. הוא אפילו כמעט נתפס על ידי שוטרים אחרי שרצח נהג מונית (קורבן אחרון שלו כפי שידוע כיום למשטרה) אבל בגלל הטעות בזיהוי שהם קיבלו בקשר הם לא חשדו בו. הינה הדבר הגאוני ביותר בכל הסיפור הזה, כל מכתב התכתבות ששלח היו בהן שגיאות כתיב, אולי עשה בכוונה, אני בספק פשוט כנראה לסיים בית ספר היה קשה לו או שפשוט לא השקיעה בשיעורי אנגלית.

אתם עדין חושבים שהוא גאון? מקווה שלא, כי תיארתי לכם פה אדם שהיה לו יותר מזל משכל וזה בטוח. צריך גם להודות אז לתקשורת שעשתה אותו כוכב ראשי בדפים של עיתונים בעמודים הראשונים כאילו הוא מאין סופר סטאר (אחד הסיבות שהוא המשיך להתכתב איתם גם אחרי שהפסיק לרצוח כי זה וואחד בוסט לאגו) וכמו שחכמינו קקל אמרו בציטוט שלמעלה, הרעש התקשורתי הוא זה שגרם לנו, הקוראים לחשוב שהמשטרה נלחמת במוריארטי הגדול ומפסידה לו, והטיפש שהצליח לשרוף את היער נראה שהצליח במשימתו העיקרית- לקבל את תשומת הלב שכל כך היתה חסרה לו.

( דיוקן של החשוד לפי תיאורו של השוטרים שראו אותו אך לא חשדו בו. חייב להגיד את הלוק של הרוצח הסדרתי הקלאסי עם משקפיים יש לו, לא פלא שהוא היה סוג של סופר סטאר תקשורתי.)

בחור שהיה סקרן יותר מידי- ג'ייסון מוס

 

"הנלחם במפלצות, ייזהר שלא ייהפך הוא עצמו למפלצת. וכשאתה מסתכל לתוך תהום שעה ארוכה, חוזרת התהום ומסתכלת גם לקרבך"

- פרידריך ניטשה-

תמיד כשצפיתי בסרטים על רוצחים סדרתיים, הגיבור הראשי שלרוב זה היה הבלש או חוקר היו בעלי יכולות לנחש מה הצעד הבא של הרוצח או יותר נכון להיכנס "לתוך הראש" של רוצח כזה או אחר. באחד הסדרות אפילו מכנים את התודעה של רוצחים סדרתיים מאין "יער שחור" שממנו צצה מפלצת שבאה להרוג אותך כפי שהרוצח הסדרתי בא לעשות את זה בחיים האמיתיים. 

אני לא הכי תומך בגישה שאפשר באמת לנחש את הצעד הבא של רוצח או לנסות להיכנס לנעליו, למה? כי זה פשוט מאוד קשה ודורש ניסיון רב של למידה של פסיכולוגיה אנושית שלא תמיד וודאית כפי שזה נראה בסדרות וסרטים הוליוודיים. החיים בסופו של דבר לא שחור ולבן ולכן גם הפסיכולוגיה האנושית היא מאוד קשה להבנה גם עם הידע שיש לנו כיום.

לא אשקר אני בתור ילד אחרי שקראתי את סיפורי שרלוק הולמס וראיתי את הסדרה "מנטליסט" מתתי להפוך לחוקר כזה שיודע להיכנס לראש של רוצח ולהבין מה הצעד הבא שלו. אבל בסופו של דבר אחרי שעשיתי תואר בקרימינולוגיה וצפייה באינספור סדרות וסדרטי דוקו, לא הפכו אותי לחוקר על וזה בסדר בדיעבד אולי זה דווקא טוב שאני לא חושב כמו רוצח. 

אבל יש בחור אחד שניסה להסתכל לתוך החשכה בעיניים ובסוף מצא את סופו הטראגי. אני רוצה לספר לכם על בחור בשם ג'ייסון מוס (אל תתבלבלו עם שחקן הוליווד שדרך אגב שיחק באחד הסרטים את ג'ייסון מוס, כן יש להם את אותו שם ושם משפחה). מה מיוחד בג'ייסון אתם שואלים, אז ג'ייסון היה בחור רגיל ממשפחה ממעמד בינוני בארה"ב, שהיה יחסית חכם וסקרן לגילו. עד כה נשמע שהבחור הוא בחור רגיל, לא מה שהוא מיוחד סתם עוד אחד שיילמד בקולג' ואז יגדל, יתחתן יביא ילדים עם אישתו, ישלח את ילדיו לגן ואז בית ספר וכו'. אבל לא, ג'ייסון דווקא לא בחור רגיל, כאילו הוא כן פשוט מה שהוא בחר לעשות זה יחסית מוזר וגם לא שיגרתי לבחורים בגילו. 

בגיל 19 כשג'ייסון היה באוניברסיטת נוודה בלאס וגאס, כחלק מפרויקט גמר שלו הוא בחר לכתוב על תודעתם של רוצחים סדרתיים, גם פה זה לא נשמע כזה מופרח הריי גם מי שלא מתעניין בעולם הקרימינלי לפעמים חושב על איך באמת אנשים שלוקחים חיים מאנשים אחרים מבחירה חושבים, או תופסים את העולם. לכן כשג'ייסון בחר לעשות את העבודת גמר הזאת, הכל היה נראה כמו סקרנות של בחור מתבגר שכנראה שמע איזה סיפור או ראה סרט בסגנון "שתיקת הכבשים".

אבל ג'ייסון הלך יותר רחוק ממה שהיו מצפים ממנו המבוגרים. הבחור החליט שהוא יתכתב עם הרוצח הסדרתי הנודע ג'ון וויין גייסי (אני לא אפרט עליו יותר מידי רק שהבחור רצח כ- 33 נערים וילדים מכל מיני גילאים- כולם היו זכרים). למה דווקא הוא? כי בתקופה שבה ג'ייסון היה סטודנט, ההוצאה להורג של ג'ון התקרבה לכן הוא רצה להספיק לדבר איתו. שתבינו גייסי הוא אכן רוצח מסקרן, ביום איש משפחה, בעל עסק מצליח, ואפילו מתנדב בתור ליצן במסיבות ימי הולדת לילדים קטנים( אולי מאז יש אפילו פוביה מליצנים- צריך להגיד תודה לסטיבן קינג על הדרך)

הערת כותב- ג'ון ווין בתור ליצן במסיבה, נכון שהוא חמוד?

טוב קצת סטתי מהמסלול נחזור לג'ייסון. אז ג'ייסון הצליח לתפוס את תשומת ליבו של גייסי והם התחילו להתכתב. חייב להגיד שההתכתבות היתה אינטנסיבית באיזה שלב. גייסי שהיה בן אדם מאוד מניפולטיבי, שיחק בג'ייסון המסכן. ג'ייסון יספר אחרכך שכל ההתכתבויות האלה גרמו לו לסיוטים. הוא היה אומר לג'ייסון מה לעשות, בשלב מסוים אפילו ניסה לשדל את ג'ייסון ישכב עם אחיו הקטן (כמובן שזה לא קרה). בזמן הזה ג'ייסון על אף הסבל החליט להתכתב גם עם רוצחים אחרים כמו ג'פרי דאמר, הנרי לי לוקאס, ריצ'רד ראמירז ואפילו עם צ'ארלס מנסון (חייב להגיד ההתכתבות עם כל האנשים האלה יכולה לגרום לבעיות לא רק בשינה).

ההתכתבות בין ג'ייסון לגייסי הפכה לשיחות טלפוניות, ולבסוף ג'ייסון החליט להיפגש עם גייסי בבית כלא שבו שהה גייסי. תבינו לבד איזה סוג של פגישה היתה להם. ג'ייסון יספר אחרי זה שגייסי ניסה לאנוס אותו, הראה את איבר מינו ועשה הכל כדי לגרום לג'ייסון המסכן לשכב איתו ( הסוהרים היו מקבלים מגייסי כסף אז לסגור על זה עיניים לא היתה בעיה בשבילם). שום דבר לא קרה בינם אבל ללא ספק זה הותיר בג'ייסון הרבה צלקות.

ג'ייסון סיים את העבודה שלו, היא התקבלה במחיאות כפיים מהקהל באוניברסיטה, ואפילו לבסוף הוא כתב ספר על כל האירוע הזה שנקרא "הקורבן האחרון" (ספר מומלץ אני קראתי אכן סיפור מעניין). כעבור זמן מה ב2006 ג'ייסון התאבד. אנחנו יכולים רק לנחש מה גרם לו לעשות מעשה כזה, חלק מאנשים שהכירו אותו מאשימים את גייסי שהותיר בו טראומה קשה (ומפה גם השם של הספר של ג'ייסון הקורבן האחרון כאילו ידע שהוא יהיה הקורבן האחרון שלו מתישהו), חלק אומרים שג'ייסון תמיד היה אובדני כזה והיו לו בעיות פסיכולוגיות שלא טיפל בהם. אנחנו כבר לא נידע אבל אם אתם שואלים אותי, אני חושב שהציטוט של ניטשה למעלה מתאר טוב מאוד את המצב בו ג'ייסון נקלע אליו. הוא רצה לדעת כיצד רוצחים חושבים, הוא חקר את העולם שלהם בצורה אובססיבית כזאת שהאפלה לא רק הסתכלה עליו אלא היא נכנסה לתוכו ואכלה אותו מבפנים עד שהחליט לקחת רובה ולירות לעצמו בראש. אולי לפעמים טוב לא לדעת מה יש בצד השני ולהתמקד במקום שאנחנו נמצאים בו כי לא תמיד נוכל להיות מוכנים למה שיש בצד ההוא.

מי יודע?

 

ג'ייסון עם גייסי באחד המפגשים שלהם בבית הסוהר

נ.ב יש סרט שמבוסס על ספר שנקרא Dear mr Gacy של שנת 2010 סרט חמוד אבל הספר יותר מומלץ

היכרות עם כותב

שלום לכולם

החלטתי לפתוח בלוג על נושא פשע אמיתי. אני מאוד אוהב את התחום ומאמין שאם אתם/ן קוראים את זה אז כנראה גם שזה נושא שמעניין גם אותכם/ן. כל כמה זמן אפרסם סיפורים מתחום פשע אמיתי. אני מבין שבעידן שלנו הרבה יותר קל לראות סרטון או לשמוע איזה פודקאסט בנושא ומאוד קשה להתחרות בזה אבל על אף שזה המצב אני הכל זאת החלטתי לכתוב כי גם זה נותן לי סיפוק של כתיבה מסוים וגם זה ייתן לי מוטיבציה לכתוב בלוגים מושקעים בנושא פשע ככל הניתן.

מקווה שתהנו ואנחנו נכנס לעולם מרתק אך אפל של העולם הפשע